שני אחים שאינם וישנם חמישים ושלוש שנים

אחים זה לזה, אחיי.

נפתלי - 25.3.1949 – 15.10.1973.

אשר –   3.8.1952 – 15.10.1973.

אני קוראת ממכתביהם הקצרים ב"סיפור משפחתי" שערכתי, כתבתי.

חוויות ראשונות בקורס טייס, והמשך בשריון. יש דמיון בתיאור טיסה ראשונה, טיסות המשך, של תלי, ושל אשי אחריו.

תלי כותב, 1968: לכל המשפחה שלום רב! היום טסתי בפעם הראשונה, היה תענוג לא נורמלי, זו הייתה רק טיסה קצרה, "טיסת הכרות" של חצי שעה בערך, ורק מחר נתחיל להטיס ממש. (פירוט שלו, לא כללתי כאן).

אחרי ימים אחדים תלי ממשיך: אנחנו ממשיכים לטוס, ....בטיסה היום היה הרבה יותר טוב, אבל גם עוד לא לגמרי בסדר. 

אשי כתב: "סוף סוף התרוממתי באוויר פעם ראשונה מעל מטר וחצי (בזמנים הטובים, בשעורים של פינדה) וההתרוממות הזאת היא עסק ממש לא נורמלי... וזאת טיסת הכרות שלא דורשת הרבה ונותנת הרבה זמן ליהנות מהנוף.

ושנים ספורות אחר כך, במלחמת יום כיפור 1973

ב-12.10.73

תלי כותב: להורים שלום רב!

אצלי הכל בסדר. רק היום הזדמן לי לכתוב לכם. עד עכשו הכל אצלנו חלק ונקווה שימשיך ככה, ובייחוד שייגמר במהירות. גם אצל אשי וגם אצל שרי הכל בסדר. אני מתגעגע כבר לבית ולשקט, אבל בסך הכל, בטוח שהכול ייגמר בטוב.  להתראות במהירות,    נפתלי

ואשי כותב: 11.10.73:

לכל המשפחה שלום. קצת נחים עכשו, מתארגנים לקראת המשך העבודה, לא יודע מה אתם קוראים בעיתונים, אבל פה זה לא כל כך יפה ועם מלים יפות כמו בעיתונים. בכל אופן אני מרגיש בסדר, בריא ושלם, שומר על עצמי ולא "משוויץ", אם אבא דואג. מקווה שאצלכם גם הכול בסדר ואי פעם נהייה בבית. - - -                      אז להתראות, אשי

והמשאלות של שניהם לשוב הביתה בשלום. אך לא זכו. לא זכינו, לא זכיתי.

אינם הם ואינם המשפחות והילדים שאולי היו נולדים להם, ויכלו להיות חֶברָה לימי שבתות וחגים.

אשי כתב שתי עבודות – בחופש מהתיכון, על מחנה נוער שוחר מדע בכור בשורק, לימוד וניסויים כימיים, כולל עם חומרים רדיואקטיביים, וכתב שהוא נהנה מהלימודים, ויש בספר תמונה קבוצתית לבושים חלוקי מעבדה לבנים.

ועבודה שנייה, בקורס בצבא, לא גמורה, על הכשרת מתלמדים מאפריקה ודרום אמריקה בחקלאות ונושאי חברה. הדרכה והכשרה ותקווה לתוצאות אחרי שישובו המשתלמים לארצותיהם. ויטמיעו בהן את מה שלמדו בישראל.  כשערכתי את הספר לא ידעתי איזו מהעבודות לבחור, וכללתי את שתיהן, ואני שמחה על כך. איזו בגרות בכתיבה ובניתוח של אשי הצעיר.

תלי חיבר מְשָלִים בנוסח יפני, הד למה שקרא בנושא יפן כשרצה לכתוב אלי כשהייתי בשנה הראשונה במלגה ביפן. משלים מלאי חוכמה ואירוניה, החיות ועולמן זו מול זו, ואפילו חרוז פה ושם.

יש תמונה בה אבא עומד ומשגיח מרחוק על שני בניו הצעירים, ילדים. חולצתו פתוחה מעל גופיה, מכנסים קצרים, הדאגה הזאת, מאוד מי שהוא.

כשהיה מרכז וועדת חינוך חשב שאולי אשי היה יכול ללמוד באורט נתניה הסמוכה, כמו שהלכו ללמוד שם שנים מבני כיתתו. אבל כמרכז וועדת חינוך הדואג לקידום ושיפור הלימוד בקיבוץ, לא הרשה לעצמו לשלוח את בנו ללמוד באורט. אינטגריטי.

ועוד כמרכז וועדת חינוך הציע לאימא וקיבלו שניהם לביתם, לאימוץ קיבוצי, ילד צעיר שהתייתם מאימו, ונקשרה נפשו בנפשם. אשי היה מגן עליו בחברת הילדים אם התאנה לו מישהו. גם היום, אחרי שבגר והקים משפחה וקידם קריירה מרשימה, והוריי אינם אתנו שנים רבות, אנחנו ממשיכים את הקשר שלנו שייסדו ההורים.

תלי לקח ילדים קרובי משפחה לפינת החי במשק הילדים, קרובים שבאו להיפרד ממני לפני נסיעתי ליפן, והוא כותב שהסביר על החיות גם כשלא היה ברור לו מיהן אותן חיות – תרנגולות, ברווזים, בֶּרְבֶּרִים, פניניות, עיזים, חמור ועוד. מלא בהומור הדק שלו. עד היום חבל ולא ברור לי איך אין תמונות מאותו מפגש משפחתי, טרום המצלמות בכל בית.

אמא שנהגה ללכת בחגי שלושה רגלים לבית הכנסת בכפר חיים הסמוך, פסקה מללכת שמה אחרי מותם. אם בשל הימנעות מלפגוש מכרים, ואם בשל ערעור באמונה שהחזיקה בה – "איך גוזרים כרת על משפחה" – שאלה את רב השריון שבא לנחם.

אבא חלה, לא יכול היה להתמודד עם אובדן שני בניו, רצון החיים אבד לו. לא יכול להתמודד עם המחלה, נפטר שש שנים אחריהם.

אמא נשאה באצילות ובגבורה את אובדנם שלושים שנה, כתבנו כך על מצבתה.

אבא ואימא "חובקים את יום מות בניהם כמו את קבריהם", כתבתי. דוב נפטר בכ"ה אלול, לפני ראש השנה, וחיה בנובמבר, אחרי סוכות.

כשהייתי באה לעצרות זיכרון בלטרון, תחת כותרת של "אחות שכולה", לא היה לי נוח עם זה, כי רק זה מה שידעו עלי. לפני שנים אחדות הציע לי מאיר הרמל להצטרף בששי אחרי הצהרים למפגשי זום של אחדים מגדוד 79 של 1973. מאז, כמעט ללא החסר, מצאתי חברה וחבורה, פגועי פצועי כיפור 1973, וההכרות נמשכת, ואיני רק אחות שכולה, ועל כך תודתי להם.

אוקטובר 2023 נפל עלינו כרעם ביום אפל, ונוספו מתים רבים מאוד, אבל אנחנו דבקים באלו שלנו...

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה ב-2023 ילדה ביתה של מי שהייתה חברה של תלי בן, וקראה לו תלי, מתוך אהבה שרכשה לאימי, אימו, אותה ביקרה כילדה, וכך נשמר השם תלי בתוך מה שכבר נהייה לי משפחה.

ה"אינם וישנם" – הם חרב פיפיות. מחד – הרצון לשמור ולשמר את זכרם, כל מי שפוגשת ומזכיר משהו מהם, זה שכרי על הגעה לעצרות אלו. מאידך – קיימת השאיפה להשתחרר מכבלי השכול,  אך אין מנוס.