חשבתי שאני מת, הרגשתי את הנשמה יוצאת מהגוף שלי

יעל בניה אתר הגבורה, במחנה 6 בדצמבר 2012 05.12.2012 02:10
אלי הררי 2012, צילום: אתר הגבורה

אלי הררי 2012, צילום: אתר הגבורה


במלחמת יום הכיפורים סמל אליהו הררי חילץ את מפקדו ואת הטנקים בהם נסעו תחת אש כבדה, ולאחר מכן נפצע בחווה הסינית # על מעשיו זכה לצל"ש מפקד האוגדה



על ידיו של אליהו הררי בולטים סימני הכוויות ממלחמת יום הכיפורים. בלילה הראשון של הלחימה, כשעוד בקושי הבינו שמדובר במלחמה אמיתית, חווה הררי את הדקות המכריעות בחייו, בקרב שהתרחש על גדות תעלת סואץ. סמל הררי התחיל את הלחימה בסביבות השעה שש בערב כנהג טנק המ"פ, וסיים אותו שעות ספורות לאחר מכן כמפקד טנק, שגורר אחריו טנק נוסף. לאחר שמפקד הפלוגה נפצע אנושות, הוא חולץ על ידי טנק אחר בסיועו של הררי, שפעל תחת אש כבדה. לאחר מכן, חזר הררי לטנק המ"פ וניסה לחלצו כשהוא נגרר על ידי טנק שלישי שהגיע לסייע. תוך זמן קצר, נפגע מפקד הטנק הגורר וסמל הררי נטל לידיו את הפיקוד והצליח להוציא את שני הטנקים מכלל סכנה. "אמנם אני רק נהג, אבל ברגע שהתחלתי לתפקד כמט"ק, עשיתי את זה בלי שום פחד או לחץ", הוא משחזר. "אני בטוח שאם הייתי נכנס לפאניקה אפילו לשנייה אחת, היינו נאבדים שם". את שאר ימי הלחימה המשיך הררי בתור מט"ק, נהג וטען־קשר, לפי הצורך, עד ליל הפריצה לחווה הסינית, שם נפצע קשה וספג כוויות חמורות בידיו ובפניו. במעשיו אלה גילה סמל אליהו הררי אומץ לב ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה על ידי תא"ל אברהם רותם.

בואו נכניס להם

אל הפלוגה איתה נלחם, הגיע הררי רק שלושה ימים לפני שפרצה המלחמה. הוא בקושי הכיר את האנשים, אבל היה מנוסה מהם, כיוון שהייתה זו פלוגת טירונים, ולו היה כבר פז"ם של שלוש שנים בחיל. "זה היה שבוע מאוד לא ברור", נזכר הררי. "היינו בכוננות, ולא ידענו אם יוצאים הביתה או לא. כולם היו בחוסר ודאות מוחלט והתעסקנו בהכנות לקראת 'אולי מלחמה'. ביום חמישי ושישי הגיעו אוטובוסים לקחת אותנו הביתה. עלינו לאוטובוסים, עמדנו לצאת ואז הוחלט שלא יוצאים והורידו אותנו. ככה קרה בערך ארבע פעמים, ועד שישי בבוקר לא ידענו אם יוצאים או לא. רק בצהרי שישי החליטו סופית שיש כוננות ואנחנו נשארים.

"בסביבות השעה עשר בבוקר ביום שבת קיבלנו הוראה לשבור את הצום, להיכנס לטנקים ולהתפזר בשטח. כיסינו את עצמנו ברשתות הסוואה נגד התקפת מטוסים, ופשוט חיכינו.

"אני לא אכלתי. בגלל כל המתח שהיה מסביב, הלכתי ישר לטנק. בשעה עשרה לשתיים בדיוק הייתה התקפת המטוסים הראשונה. ראינו את המטוסים מעלינו ושמענו את הבומים הראשונים. שמענו את ההפצצות על שדה התעופה ברפידים, ואז פתאום נשמע הקול של המ"פ: 'חבר'ה, מלחמה! בואו נכניס להם'. אי־אפשר לשכוח את הצעקה הזאת. הוצאנו מהר את רשתות ההסוואה והתחלנו לזוז לכיוון התעלה, שהייתה במרחק של כ־50 קילומטרים מאיתנו. לא היה זמן למובילים, אז התחלנו לנסוע על החולות, ואחר כך גם על הכבישים. בסביבות שש בערב הגענו לאזור טסה. באיזשהו שלב למ"פ, סרן עמוס וינטרוב, הייתה תקלה במכשיר הקשר והוא ביקש מהמט"ק שלי, סמל עמוס טנא, להחליף איתו טנק.

"השעה הייתה בין ערביים, כבר התחיל להחשיך וכל השמים היו נקודות אדומות, מהנ"מ המצרי שעבד בלי הפסקה. המ"פ קיבל פקודה להתחיל להתקדם פנימה, ואמר לי: 'נהג, התקדם'.

"התחלנו לנסוע. עוד לא ירינו פגז אחד ופתאום נפתחה עלינו אש תופת - נכנסנו למארב בזוקות. ראיתי את כל האש מופנית אלינו מהחלון של תא הנהג. הרגשתי זעזוע בטנק והבנתי שפגעו בנו. הסתכלתי לאחור, נבהלתי וצעקתי 'מה קרה?' היה המון עשן והייתי בטוח שאש בוערת בתוך הטנק.

"הבזוקה פגעה בצריחון המפקד והתותחן צעק: 'נפגענו ממשהו!' כשהסתכלתי אחורה, הייתי צריך לראות את הרגליים של עמוס המ"פ. לא ראיתי אותן והנחתי שיש בעיה. התותחן צעק לי שהוא עף החוצה. רצתי החוצה וראיתי את עמוס שוכב על החולות, 20 מטר לפני הטנק. רצתי אליו. ראיתי אותו מתפתל, החזקתי אותו בחזה ושאלתי אותו מה קרה. הוא ענה: 'נפגענו מבזוקה', ואז הראש שלו נפל והתחיל לצאת לו דם מהפה.

"הוא היה במצב אנוש. המשכתי להחזיק אותו וראיתי טנק שבא לחלץ אותנו. צעקתי לטנק להוריד אלונקה. המשכתי להחזיק את עמוס בחזה והרגשתי שהוא מרוסק. הרמנו אותו לטנק המחלץ כשסביבנו אש כל הזמן. שום דבר לא נעצר לשנייה. כל מה שעובר בראש באותו זמן זה לברוח כמה שיותר מהר. אתה יודע שכל מה שאתה עושה זה כדי לשרוד, כדי להישאר בחיים.

"הטען־קשר שלי יצא בכוחות עצמו מהטנק וצעק 'נפצעתי, נפצעתי! אני לא רואה בעיניים!' העלינו גם אותו לטנק המחלץ. כעבור דקה וחצי גם הם חטפו פגיעה, וכל השישה שהיו שם נהרגו".

כמו זומבי

עבור הררי והתותחן שהיה עמו, הלילה עוד היה רחוק מסיומו. הטנק הצליח להתניע, אך לא לנסוע, והשניים נשארו לבד בחולות כשמעליהם עפים טילים ובזוקות בקצב מסחרר.

"כנראה משהו נפגע בגלגל המניע", מנתח הררי את הרגעים עליהם עבר בראש כבר אין־ספור פעמים. "אחרי שחיכינו מעט זמן, הגיע טנק 2־א' לחלץ אותנו. הוא הוציא כבל גרירה לחבר את הטנקים, כי כמו שלא משאירים פצועים בשטח - לא משאירים טנק בשטח. התחלנו לנסוע. ישבתי בתא הנהג בטנק שנגרר מאחור. מעל הראש שלי עפו בזוקות והרגשתי שאני נשרף מחום המנוע של הטנק שלפני. ראיתי פגיעות טילים, שמעתי שריקות ותוך כדי תנועה ראיתי פגיעה בצריח של המט"ק שלפני. מאותו רגע, הטנקים התחילו להסתובב סביב עצמם ומיד הבנתי שהמט"ק נפגע. יצאתי מהטנק שלי וקפצתי אל הטנק הגורר. הוצאתי את הראש של המט"ק מהצריח. הפנים שלו היו מלאות דם. נכנסתי לטנק וגררתי אותו פנימה. בטח עשיתי לו נזק כלשהו, אבל עשיתי הכול כדי שיישאר בחיים. היום הוא מספר לכולם שהצלתי אותו. לקחתי לו את הקסדה ועליתי להיות המט"ק. 'נהג, ישר!' צעקתי לנהג, ולתותחן הוריתי לעבור לטנק מאחור כדי שנוכל להתחיל לנוע. נתתי הוראות לנהג לאן להתקדם, ומיד התחלתי לבלבל למג"ד את המוח בקשר. סיפרתי לו את כל הסיפור, אבל הוא היה עסוק בלחימה וצעק: '2־א', תרד מהקשר אתה מפריע לי בלחימה!' לא ירדתי מהקשר וצעקתי לו: 'כאן עגלון! אני לא מתמצא בשטח, תכוון אותי!' הרי אני הייתי רק עגלון, נהג, ולא ידעתי כלום, ידעתי רק לעבוד קשה בתוך תא הנהג שבטנק. המג"ד אמר לי: 'תיסע כל הזמן כשהירח בתחת שלך', אבל הירח היה מעליי. לכל כיוון שהסתכלתי, הירח מעליי ולא מאחוריי. לא הספקתי לזוז והמג"ד אמר לי: '2־א' תעצור במקום, אני מזהה אותך'. ככה נגמר הלילה הזה, ואת המשך הלחימה עשיתי רוב הזמן כמט"ק כי לא היה מחליף. הייתי בריא ושלם עד היום העשירי של המלחמה - יום הפריצה לתעלה. נפצעתי שם קשה. היו רגעים ארוכים שחשבתי שאני מת, הרגשתי את הנשמה יוצאת מהגוף שלי.

"היום ההוא התחיל כשעמרם מצנע, שהיה אז המג"ד, הגיע ואמר לנו 'בוקר טוב, היום חוצים את התעלה'. הוא זרק את הפצצה והלך. כל אותו יום הייתי כמו זומבי. ידעתי שאם נכנסים לשם, לא יוצאים חיים. כל מה שעשיתי היה לכתוב גלויות ולשלוח הביתה.

"נפצעתי בכניסה לחווה הסינית בשעה שמונה ועשרה. כל מה שנשאר לי מאותו יום זה השעון שלי, שעצר מלכת ברגע הפגיעה, ויש עליו עד היום סימני דם. טיל פגע ישירות בטנק שלנו ונשרפו לי הפנים. חשבתי לעצמי, 'אני מת, אני מת, אני מת'. ואז חשבתי שאולי בכל זאת יש צ'אנס. הרמתי את עצמי אל הפתח, והצלחתי לחלץ את עצמי מחוץ לטנק. התגלגלתי בחול, כיביתי את האש וחיכיתי לפינוי. חטפתי כוויות רציניות בידיים ובפנים ורסיסים בכל הגוף. ההחלמה לא הייתה קלה, אבל בבית־החולים הכרתי את אשתי.לפני חמש שנים נסענו החבר'ה מהגדוד לחווה הסינית, ושאלתי את המג"ד אם הוא יודע מי המליץ עליי לצל"ש. הוא אמר שהוא לא זוכר, אבל לדעתי זה היה הוא שהמליץ עליי. הוא נפטר לפני חודש וחצי, ועד היום אני לא יודע בוודאות מי זה היה".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי