סיפורו של שמואל מנחם, נהג טנק 2 (בפיקודו של סמ"ר אפרים ניסנבוים)

שמואל מנחם 22.10.2009 13:57
מנחם שמואל

מנחם שמואל


הטקסט המצורף נכתב ע"י שמואל מנחם ונמסר לזאב פרל (מ"פ ו' במלחמה) בשנת 2006. זאב העלה את כתב היד למחשב והריהו לפניכם.



התגייסתי במאי 1972, עברתי טירונות ברפיח וקורס מקצועות (נהג טנק) בג'וליס. צמ"פ עשיתי בגדוד 52 חטיבה 14 בביר תמדה ואז קו בתעלה. אחר כך העבירו אותי לחטיבה 401 גדוד 79 פלוגה ו' והמ"פ היה עמוס וינטרוב. כך יצא שעשיתי פעילות קו חצי שנה (הנוהג היה שכל חטיבה עושה פעילות קו 3 חודשים, ופעילות אמון ורענון 3 חודשים) זאב פרל החליף את המ"פ עמוס (עמוס עבר להיות מ"פ של פלוגה ח' ובמהלך מלחמת כיפור נהרג ז"ל).

לאחר פעילות קו עברנו לרפידים לפעילות אימון ורענון

כחודשיים לפני המלחמה הגיע לביקור מפקד האוגדה אלברט מנדלר (נהרג במלחמת יום כיפור ז"ל) ובהרצאה שנתן לפלוגה העריך שעד סוף השנה תפרוץ מלחמה ועלינו להיות מוכנים לקראתה. המ"פ זאב תמיד ציין שאם אלוף אומר שהמלחמה קרובה אז צריך לקחת את הדברים ברצינות וההוראה היתה שחובה ללכת עם חגור ונשק כמה ימים לפני המלחמה. בביקורת של קצינים ממפקדת הגייס נמצאו אצלי 2 פנקסי שבי (אבד לי פנקס השבי, עשיתי חדש ובינתיים מצאתי את הישן) הקצין אומר לי "מה אתה מפחד ליפול פעמיים בשבי אני לא מפחד ליפול בשבי אפילו פעם אחת"

ביום רביעי 03/10/1973 בכנס בביר תמדה דיברו שהמצרים מתגברים כוחות וצריך להיות בכוננות   (מה שלמעשה הגדוד שלי היה בכוננות כבר לפני שבועיים). בארוחה מפסקת, ערב יום כיפור, המג"ד מוני ניצני ציין שהמצרים מתוגברים בכוחות בשיא העוצמה שלהם. וגם בענייני שגרה כמו שעת יציאת הצום שותים קפה עם עוגה עד שהארוחה תהיה מוכנה. ערב כיפור שמרתי בשער הגדוד הייתה תנועה ערה של כלי רכב תחזוקה שבאו לתקן טנקים ונגמשים למרות שזה ערב יום כיפור. שסיימתי בבוקר את השמירה הפקודה הייתה לעשות טיפול לפני תנועה בטנקים ולחכות בטנקים. בשעה 10 יצאנו עם הטנקים מהמחנה ופרשנו רשתות הסוואה. בשעה 14 הפציצו מטוסים את המחנה שלנו ואת שדה התעופה, בקשר מודיעים אש לאורך התעלה התחלנו בתנועה לעבר התעלה. בשלב זה שתיתי כוס מים, מנות קרב לא היו לנו וגם משענת כסא לא הייתה מה שהקשה עלי מאוד. לאחר כמה שעות הגענו לטסה שם הפלוגה פוצלה אנחנו 3 טנקים נענו לכיוון התעלה הגענו למוצב מצמד מנוחה 5 דקות אכלתי חצי ביסקוויט עלינו לעמדה ירינו פגז

למטרה מזוהה לאחר מכן יצאנו מהמוצב נענו על ציר התעלה הצטרף אלינו נגמ"ש בערך בשעה 3 לפנות בוקר נתקלנו במארב חי"ר מצרי המשכתי בנסיעה מהירה ועברנו אותו. טנק אחד נפגע, מפקד הטנק שנפגע סגן גבי דיווח "נפגעתי המצרים מקיפים אותי הם עולים לטנק" וזהו דממה חזרנו לכיוון שלו הטנק שלי נפגע בזחל ונעצר, ניסיתי להמשיך בנסיעה לא זז הטנק. אפריים מפקד הטנק הורה לטנק שמאחורינו לעקוף אותנו ולהמשיך ואכן הם המשיכו ולא נפגעו ויצאו מזה. בנתיים קיבלנו עוד פגיעה אפריים הורה לצאת מהטנק יצאתי מהטנק ירו עלינו אש תופת הבחנתי שלידנו יש טנק ונגמ"ש פגועים רצתי לטנק הפגוע השני ותפסתי עמדת מסתור מאחוריו התחלתי להשיב אש מהעוזי שלי שלא תפקד טוב ראיתי שמביאים מקלע 03 גם הוא לא תפקד טוב כל הזמן אנחנו תחת אש ומידי פעם מישהו נפגע ראיתי את אפריים לידי שאלתי אותו למצבו הוא ענה שלא נפגע חייל אחד הביא כמה רימונים וכל אימת שהמצרים התקרבו מי שהיה לו רימון זרק לעברם והם נסוגו וחוזר חלילה. ראיתי את אפריים זורק רימון ולא ראיתי אותו יותר  חייל אחד שהיה פצוע בעין ביקש ממני לחבוש אותו חבשתי לו את העין וכמו שסיימתי לחבוש אותו נפגעתי מכדור בגב ראיתי שהחייל שחבשתי לו את העין (שם החייל נודע לי רק בשנת 2003 שמו אלי לוי נהג הנגמ"ש) מסתער לעבר המצרים וזורק רימון. הטנק התחיל לבעור התרחקתי ממנו קצת בזחילה השחר עלה אור יום מלא המצרים מתקדמים באין מפריע כל החיילים שלנו היו שרועים על החול מי הרוג או פצוע שכבתי על הבטן. ראיתי שהמצרים עוברים מחייל לחייל ומרוקנים צרורות בגופו מחזה קשה איך שהגוף מרקד מפגיעת הכדורים שכבתי בשקט מחכה לתורי. כאב לי שעליי למות כבר בתחילת המלחמה מבלי להספיק להלחם יחד עם זאת במידה מסוימת קינאתי  באלו שכבר נהרגו הגיעו אלי עצמתי עיניים הרגשתי את הכדורים ננעצים בחול לידי מילימטרים ממני החול ניתז לפנים שלי, לא הבנתי למה לא פוגעים בי הירי נפסק פקחתי את העיניים מצרי אחד הפך אותי עם הרגל שלו הם הסתכלו עליי, לא הנדתי עפעף לפתע הם עזבו את המקום ראיתי חייל קם מליד הנגמ"ש אמרתי לו תשכב הם חוזרים ואכן הם חזרו ובדקו אם נשאר מישהו חי (כנראה קיבלו הוראות לתפוס שבויים) הגיעו אלי הרימו אותי ראו שאני חי ולקחו אותי, בזווית של העין ראיתי שחייל שלנו מפרפר להם בידיים ומת הובילו אותי לקצין שלהם שהתחיל לדבר אלי לא ממש הבנתי אותו נראה לי שאמר שהיינו צריכים להיכנע מיד וההרג משני הצדדים היה מיותר. הוא נתן לי סטירה עשיתי תנועת יריקה לעברו ואז כולם התנפלו עלי במכות עם כל מה שהיה להם ביד רובים, קסדות וכדומה. המכות החזירו אותי להכרה שהחיים נמשכים ולמעשה הרגשתי שיותר אני לא בסכנת חיים קשרו לי את הידיים כיסו את העיניים והובילו אותי רגלית מידי פעם המוביל שלי צעק יהוד יהוד ואז היו מתנפלים עלי במכות לאחר זמן מה של הליכה המוביל שלי עצר וסדר אותי לעמוד ישר (כנראה צילום) ושהמשכנו ללכת הרגשתי שאני על גשר חוצה את התעלה לתוך מצריים ממשיכים בדרך כרגיל מדי פעם צועקים יהוד יהוד ומתנפלים עלי במכות לאחר זמן מה הם העלו אותי למשאית מצרי אחד מצא סיגריה בבגדים שלי הדליק אותה ונתן לי לעשן, זהו אני בשבי נזכרתי בקפה ועוגה של שבירת הצום (למעשה עד היום זה חסר לי) בהערה "מה אתה מפחד ליפול פעמיים בשבי" רק לפני פחות משבוע. בשלב זה כבר לא  הייתה לי תחושת זמן . בשלב מסויים המשאית נעצרה הובלתי לבניין לחדר חשוך מיותר לציין שהכל תחת מכות הביאו לי מנת אוכל מבושל בשר ואורז לא היה לי תיאבון אבל ניסיתי לגמור את המנה לקחו אותי לחקירה פברקתי כל מיני תשובות לאחר החקירה החזירו אותי לחדר לאחר מכן לקחו אותי שוב לחקירה שאלו שאלה שכבר שאלו בחקירה הקודמת התאמצתי לשחזר את התשובה שנתתי קודם שאלו את השאלה שוב פעם אבל לא אותי התחוור לי שיש עוד שבוי התשובה שענה לא מצאה חן והרביצו לו וכך זה המשיך הלאה, החזירו אותי לחדר כנראה שאת השבוי השני רצחו. העלו אותי למשאית לנסיעה למקום אחר מצרי אחד הצביע על חדר ואמר הנה דיין וגולדה שמה תפסנו אותם עניתי לו כן אני יודע מה שעצבן אותו כאילו אני צוחק לו והתנפל עלי במכות רצח.

לאחר מכן הכניסו אותי לטיפול רפואי, הרדמה מקומית והוציאו ממני את הקליע לקחו אותי לחדר בכניסה היכו אותי עם מקל בעיקר על הפצע שכבתי על הרצפה (לא היה ריהוט בחדר) נרדמתי הידיים שלי היו קשורות חזק עם חבל והקשירות כאבו לי מאוד נאבקתי עם החבלים במטרה להשתחרר, הכל מתוך  שינה התעוררתי ובחדר היה שליח משמים ששחרר אותי מהחבלים והרגיע אותי ואמר לי לא לדאוג "אתה תהיה בסד" נרדמתי, ובפעם הבאה שהתעוררתי מצאתי את עצמי על מיטה בחדר גדול שהיו בו עוד מספר שבויים בטיפול, לא יודע כמה, העיניים מכוסות. מדי פעם בדקו לי לחץ דם הרגשתי צימאון עז ביקשתי מים הרטיבו לי את הפה חשבתי שאם אבקש לשירותי אמצא שם מים, ניאגרה, אסלה הביאו לי סיר לילה לאחר מכן לקחו אותי לחדר עם מיטה מצעים ובלי עיניים מכוסות הדלת היתה פתוחה ראיתי שיש פרוזדור עם חדרים לא הבחנתי בסוהרים.

 עתה הרגשתי יותר טוב התחלתי לצאת מהחדר לגיחה מהירה לראות מי שוכב בחדרים אולי מישהו שאני מכיר. הייתי שם קרוב ליממה, לקחו אותי לחצר שם היו הרבה שבויים ושמעתי מישהו אומר היום שבת אז הבנתי שעבר שבוע מאז נפלתי בשבי ויש מלחמה כוללת וקשה ולא מלחמת התשה כמו שחשבתי.

הייתה שם גיגית עם מים מעופשים הכניסו אותי עם עוד מישהו, ישבו מסביב סוהרים עם מקלות והרביצו בנו חופשי. נתנו לי מקל וביקשו שארביץ לשני לא יכולתי אז הם היכו להדגמה, הוא ביקש שאכה אותו חזק כדי שהם ירגעו. המקסימום שיכולתי זה לתת מכת ליטוף. שיצאנו מהגיגית הם הבחינו בפציעה שלי והתחילו למקד את המכות שלהם על הפצע.

לקחו אותי לחדר. המקום היה בנוי בצורת ח עם חדרים חדרים, מדי פעם היו מעבירים אותי לחדר אחר בחדר הייתי עם עיניים מכוסות וידיים באזיקים הצלחתי לשלוף את היד מהאזיקים והייתי מסתכל מבעד לחור בדלת מה קורה בחוץ שראיתי שהם מתקרבים שמתי את הכיסוי לעיניים ואת האזיקים עד שיום אחד לא שמתי לב והם הפתיעו אותי שאני חופשי בחדר, תגובה ראשונית שלהם להתנפל עלי במכות וגרוע יותר החליפו את האזיקים.

יצא פעם שהיינו בחדר כמה שבויים, שם אחד אני זוכר, זהו ד"ר יעקב, סגרתי איתם שחוזרים מהשבי נפגשים במסעדה של ההורים שלי לארוחת שחיתות. לאחר יום העבירו אותי לחדר אחר גם עם עוד שבויים, הייתה בחדר מיטת 2 קומות, הייתי בקומה ב'. לקחו אותנו למקלחת רגילה, הכל, כרגיל, תחת מכות. לבשתי את החולצה הפוך והסוהר, קראו לו משהו כמו נסים, צחק עלי שאני לא יודע ללבוש חולצה ושאני חמור, נפגעתי. בו ביום הוא נכנס לחדר הייתי במיטה למעלה אז קפצתי למטה מייד ותוך כדי ניצלתי את ההזדמנות להכניס לו מכה כאילו בטעות, כמובן שהוא התעצבן והרביץ לי אבל היה משתלם. העבירו אותי לחדר לבד לילה אחד לקחו אותי עם עוד כמה שבויים במיניבוס, אחד השבויים הכרתי, צבי גרינברג מבאר שבע, היינו יחד בטירונות נדמה לי. בדרך עברנו ליד שדה התעופה כנראה, סוהר אחד אמר לנו ייקחו אתכם במטוס, הוא עשה קול של מטוס ממריא. למחרת לקחו אותי לאולם גדול, המקום היה מלא בשבויים. שר המלחמה המצרי הגיע, הוא בישר שחוזרים הביתה בקרוב. השחרור המהיר הפתיע אותי. ההערכה שלי הייתה שלפחות ייקח שנה לשחרור. הייתה שמחה רבה התחילו לצאת לחופשי כל יום קבוצה, לאחר כמה ימים הגיע תורי לצאת. לקחו אותנו לטיול בקהיר ליד הפירמידות ירדנו לצילום 7 חברה', שחזרנו לכלא בוטל השחרור במקום לצאת לחופש החזירו אותי לתא הקטן, למחרת בערב העלו אותנו לאוטובוס לשדה התעופה ובטיסה (ראשונה) לארץ, אחר כך לזכרון יעקב למבטחים, " להבראה"? ימים עמוסים של חקירות, תחקירים ותצהירים. נתנו לי צו התייצבות לג'וליס, תוך שבוע אני מתייצב עדיין הפצע שלי מוגלתי ומדמם, אני לא יכול להזיז את היד, שואלים אותי היכן אני רוצה להמשיך את השירות. לחזור ליחידה שלי כמובן , התשובה שקיבלתי תשכח מזה, הציעו לי להיות במטבח ברפיח, אולי אפסנאי. לא מצא חן בעיניי הדבר, שלחו אותי לחתום על ציוד, עכשיו יש לי קיטבג לסחוב עם יד אחת וכאבי שיניים עזים. מגיע הערב, כולם הלכו הביתה, סגרו את השלישות, גשמים עזים יורדים ואני לבד עם הקיטבג. מצאתי איזה אוהל, מיטה, ללא מזרון לא ישבתי באוהל מת מקור. חיכיתי לבוקר, בבוקר מצאתי חדר אוכל, סנדוויץ' וחזרתי לשליש. מה קורה איתי, אני שואל, הוא אומר לי תמתין בחוץ, נראה מה לעשות איתך. מגיע הצהריים, בא ערב,שום דבר. חזרה לאוהל, הפעם הצלחתי למצוא לי מזרון. יורד גשם, קר, מזל שהיה לי מעיל. סוף סוף בא הבוקר, בא לשליש מה איתי, בחוץ נראה מה לעשות, צהריים הגיע, ערב בא, נשברתי השארתי את הקיטבג שם ויצאתי הביתה.

לאחר 3 שבועות חזרתי לשליש "מה איתי?" הפעם לא הייתי צריך להמתין, מיד הגיעה משטרה צבאית, אזיקים בידיים. לפחות לא כיסו את העיניים, ישר לכלא 4 ועדיין קשה לי להזיז את היד, סובל מכאבים הפצע כמעט הגליד, טיפה מוגלתי.

לאחר 3 ימים מעלים אותי למשפט, הקצין- השופט מתחשב בי 7 ימים בפועל ישבתי 10 ימים, בינתיים המשפחה לא יודעת מה קורה איתי. אף אחד לא מצא לנכון ליידע את המשפחה שאני בכלא. מגיעים למסעדה של ההורים שלי החברה שהיו איתי בתא בשבי כדי שנבצע את ההבטחה לארוחה כיד המלך.

באוקטובר 1997 אני קורא כתבה בעיתון על פדויי שבי שמאוגדים יחד בשם "ערים בלילה". התקשרתי לעיתונאית, לא זוכר את שמה, היא נתנה לי את הטלפון של יואב בן דוד. הוא קישר אותי לשלומי אלבז שהזמין אותי אליו הביתה., הגעתי לבית שלו הוא הסביר לי שמשרד הביטחון מתחיל לטפל בפדויי שבי, הדריך אותי למי לפנות ואכן הכירו בי נכה-צהל, הכרה שעזרה לי להשתקם.

מאז ההכרה בי בשנת 1998 הספקתי לבנות בית (עד אז חייתי עם ההורים), להתחתן, יש בן ובת, וחי חיים נורמליים ככל שניתן.

 

תודה מקרב לב,

כל-טוב

שמוליק



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי