על פסי כהן מקיבוץ בארי

בשמחת תורה, כשהצבא היה בהדממת חג, חירם הבין כבר בשעה 6:32 כי מה שקורה בדרום הוא מלחמה לכל דבר. איש לא התקשר אליו אך הוא יצא מיד בביתו בתקוע ונסע לפיקוד הדרום. בדרך התקשר לכל מי שמצא בזיכרון הנייד שלו, חילק הוראות והוציא את כולם מהבית. עם הגעתו לפיקוד הדרום נשלח לנתיבות, ובבית־קמה חבר לחלק מהצוות שלו מהאוגדה. הכוח הקטן יחסית קיבל הוראה לצאת לאזורים שאינם מוכרים לנו כזירת לחימה; לא סג'אעיה בעזה או בינת־ג'בייל בלבנון, אלא קיבוצי סעד, בארי, עלומים ורעים. בדרך נאמר לו מהפיקוד שיצטרפו אליו כל מי שכבר הגיעו מהיחידות המיוחדות, שכן האתגר חסר התקדים דורש את הטובים ביותר. ואכן, כוחות מיוחדים מסיירת מטכ"ל, מיחידת שלדג ומחטיבת הקומנדו התייצבו לצידו. אתה המפקד, אמרו לו.

 לאחר הערכת מצב והבנה כללית מה קורה בשטח, חילק חירם את הכוחות לאזורי לחימה. הוא עצמו הלך להילחם בעלומים, חבר לכיתת הכוננות שם ונכנס עימם לקרבות מול מחבלים שלפי המידע החלקי שהיה אז בידיו, ביצעו טבח בקיבוץ וחטפו תושבים. חירם וחייליו חיסלו מחבלים רבים. הוא המשיך להניע כוחות ליישובים ולמוצבים, וקיבל עדכון על מה שמתרחש בשטח. באותם רגעים, צמד המילים "מסיבת טבע" לא היה ידוע כמעט לאיש בפיקוד הדרום. רק כמה שעות לאחר מכן התברר כי לצד היישובים שאליהם חדרו מחבלים רבים דרך יותר משישים פרצות בגבול, התבצע טבח נוראי בצעירים שביקשו לרקוד ולשמוח יחד.

לקראת הצהריים הבין חירם שבקיבוץ בארי מתרחש אירוע גדול. עשרות מחבלים השיגו שליטה על כמה מבנים, ויש בני ערובה רבים. לשם כך דרוש כוח מיוחד ופיקוד אחר. "אני לא רוצה לדמיין מה עובר עליו באותם רגעים", אומר קצין בכיר לשעבר, שפיקד על חירם לפני שנים אחדות. "זה רגע שאתה מבין שכל מה שלמדת וכל מה שהתאמנת עליו בעבר עלול לא להספיק, כי לזה לא התכוננת. ברגעים כאלה אתה סומך רק על דבר אחד – על רוח הלחימה. את המילה טעות צריך לשים בצד, כי קבלת החלטות באירוע כזה היא כל כך קשה ומורכבת שאין דבר כזה לא לטעות".

השמש נטתה לשקוע, ובשטחי בארי התבצרו עשרות מחבלים עם בני ערובה. חירם פיקד שם על כוחות מכמה יחידות, קרבות התנהלו בכמה בתים. היו הרוגים ופצועים. בשלב הזה איש לא ידע שני נתונים דרמטיים: כמה מחבלים יש, וכמה בני ערובה. רק בדיעבד יתבררו ממדי האירוע. קרב ארוך התפתח שם, ובמהלכו נהרגו 31 לוחמים: חמישה לוחמים מכיתת הכוננות של הקיבוץ, 19 לוחמים מהיחידות הצבאיות שפעלו תחת חירם, ועוד שבעה שוטרים שלחמו גם הם והרגו מחבלים רבים. אירוע השיא יקבל בהמשך את השם "האירוע בבית של פסי".

פסי כהן ז"ל, תושבת בארי, הייתה מוכרת לכל חברי הקיבוץ. סימן ההיכר שלה היה אופטימיות, מספרים חבריה. הוריה, ניצולי שואה מפולין, גידלו את פסי בת הזקונים עם אחיה חנה ודני. "הבית של פסי" היה סמל בקיבוץ בארי: מקום מפגש לחברים רבים ולשכנים בקהילה הצנועה, בית כשר ותמיד שמח. בעלת הבית ניהלה אורח חיים דתי וצנוע, והמרפסת שאירחה את כולם הייתה מקושטת באוספים צבעוניים של יצירות אמנות.

אהבתה של פסי לאמנות הביאה אותה ללמד מלאכה בקיבוץ בארי ולטפל בצעירים שהתמודדו עם קשיים חברתיים. בהמשך הקימה בקיבוץ מועדון לקשישים, יחד עם חברתה איריס גלברד ז"ל. עם מותה של איריס הפכה פסי את מועדון הקשישים לבית חם, וקראה לו על שמה "בית איריס". פסי נגעה בלב של כולם, והייתה אהובה מאוד בקיבוץ. עשרה נכדים נולדו לפסי בקיבוץ בארי, אף אחד מהם לא עזב.

בערב שלפני הטבח, בני המשפחה וחברים ביקרו בבית הכנסת. לאחר מכן נפגשו כולם לסעודת החג, ואז לערב נעים במרפסת של פסי. חלק מבני המשפחה נשארו לישון שם, אחרים חזרו לביתם. בבוקר התעוררו כולם מהאזעקות ומתקפת הטילים. הם נכנסו לממ"ד והשאירו את דלת הבית פתוחה, כדי ששכנים שהיו בדרך בעת האזעקה יוכלו להיכנס ולתפוס מחסה בממ"ד. איש לא דמיין שדרך הדלת הפתוחה ייכנסו גם מחבלים רוצחים. בהמשך סיפרו בני המשפחה שברגע שהבינו את גודל האירוע, פסי התכתבה עם כל נכדיה ונפרדה מהם.

עשרות מחבלים פלשו לבית של פסי והחזיקו בו 15 בני ערובה. מחוץ לבית התארגנו כוחות גדולים. ברק חירם עם לוחמי סיירת מטכ"ל, הימ"מ וכוחות נוספים, כיתות כוננות ומשטרה. כולם נדרשו לתת מענה לאיום על חיי בני הערובה ועל הכוחות בשטח. בידיהם לא היה די מידע מודיעיני על מספר המחבלים ובני הערובה בבית.

בשלב מסוים, אחת מבנות הערובה יצאה מן הבית כמהלך הטעיה של המחבלים. חירם והמפקדים חשבו שהיא תגיע ובפיה תנאיהם למשא ומתן, אבל מיד עם צאתה שיגרו המחבלים טיל נ"ט לעבר הכוחות. מה קרה מיד אחר כך? כלי תקשורת בארץ ובעולם הביאו כמה גרסאות; לפי אחת מהן, הכוח היה מאוים ולא נותרה ברירה אלא לתקוף את המבנה, ובסיכום האירוע התברר כי בני הערובה מצאו את מותם לא מפגז הטנק שנורה אלא מאש המחבלים. גרסה אחרת טוענת כי בנקודת הזמן הקריטית הזו פרץ ויכוח בין חירם לאחד ממפקדי המשא ומתן בשטח, וחירם קיבל החלטה כמפקד בכיר. האם זו הייתה החלטה נכונה? צוות תחקירים אמור להחליט על כך בהמשך. האם היה סיכוי להציל בני ערובה באמצעות משא ומתן? את זה לעולם לא נדע. לחברי כיתת הכוננות בבארי ששרדו יש טענות קשות כלפי חירם, אבל עד כה הן לא נבדקו באופן מסודר, ואיננו יודעים מה חירם טוען מנגד.

 בקרבות בעוטף חוסלו יותר ממחצית המחבלים שחדרו לישראל, כ־1,500 מתוך 3,000. מולם עמדו רק 600 חיילים, 12 טנקים ומסוק אחד בכוננות. מי שמנעו טבח גדול הרבה יותר היו אזרחים בעלי אומץ ותושייה, חיילים שלחמו עד מותם, אנשי כיתות הכוננות שיצאו לקרב על הבית, שוטרים, מפקדים ולוחמים שיצאו מביתם מבלי שאיש קרא להם וחתרו למגע ביממה הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל מאז הקמתה...

מקור הכתבה במלואה