דברי עמרם מצנע בכנס הגדודי 2017

עמרם מצנע 25.10.2017 08:34
עמרם מצנע

עמרם מצנע


סיפורם של לוחמי גדוד 196 וגדוד 79 המאוחדים והנפרדים הוא סיפורה של המלחמה ההיא. מלחמת יום הכיפורים 1973. לוחמים , בעיקרם טנקיסטים במקרה הזה , שמוצאים את עצמם בהפתעה גמורה במלחמה נוראית שאף אחד לא הכין אותם אליה. הם אינם מכירים אחד את השני , הכרות כל כך נחוצה במציאות מלחמתית כדי לייצר אמון ובטחון עצמי האחד עם השני.



דברים מפקד גדוד 196/79  - סא"ל עמרם מצנע

 

לפני הכל

זמן קצר לפני ראש השנה סיימתי שלוש שנות פיקוד על גדוד 82 בחטיבה 7.

את הגדוד העברתי לסא"ל חיים ברק כשהוא בשיא כשירותו המבצעית ומתוך היכרות אישית

שלי עם המפקדים והחיילים. אני מתחיל מכאן כי המחשבה על הגדוד ולוחמיו שלחם ברמת הגולן

ליוותה אותי לאורך כל הלחימה בדרום שם פיקדתי על חיילים ומפקדים שלא הכרתי קודם לכן.

את הפיקוד על קורס קציני שריון קבלתי מסא"ל יעקב לפידות ערב ראש השנה כאשר היינו בשבוע

האחרון של אימוני השדה בשבטה שבנגב.

ערב יום הכיפורים היינו כבר בג'וליס ( בית הספר לשריון) נערכים לקראת  סיום הקורס והסמכת

הצוערים לקצינים. אירוע שהיה אמור להתרחש בסוף השבוע שלאחריו. את הדרגות הקצונה קבלו

הצוערים כבר אחרי המלחמה חלקם לאחר ניסיון פיקוד בקרב, חלקם בבתי החולים וחלקם לאחר מותם.

ביום שישי , ערב החג, היינו ערוכים לחופשת שבת כאשר קבלנו את פקודת הכוננות העליונה ומייד

אחריה התחלנו בהתארגנות כגדוד טנקים לוחם כאשר הגדוד נבנה ומתבסס על מפקדים ואנשי צוות

מגחניקים  (פטון) את אנשי הצוות ומפקדי טנקי השוט (סנטוריון) העברנו לפיקודו של סא"ל עמיר

יופה שהיה מפקד קורס מפקדי טנקים.

יחד הוטסנו לסיני ע"י מטוסי חיל האוויר לביר תמדה, ושם התארגנו בחמש פלוגות והצטיידנו בימ"ח

(מחסני חרום) בטנקים, זיוודים ותחמושת.

עם ערב נכנסו לתוך יום הכיפורים כאשר אנחנו עסוקים בהכנת הטנקים, ציוותים קרביים ומדי פעם

מאבק עם אנשי האפסנאות של יחידת החירום שדאגו בעיקר כיצד  יוחזרו הטנקים מייד עם סיום

תקופת הכוננות.

עדיין אף אחד לא מאמין שמלחמה קשה לפנינו.

למחרת יצאנו המפקדים לסיור בצירי התנועה המובילים לתעלת סואץ דרך מיצרי המיתלה.

לעת צהריים נקראתי לקבוצת פקודות במפקדת חטיבה 460 ( חטיבת בית הספר לשריון) שנפרסה

באזור רפידים ( ביר גפגפה)

בשעה 1400 וכמה דקות בעודי חוצה את מחנות רפידים , שהיו שלווים שקטים ואפילו רדומים,

מופיעים מספר מטוסים בלתי מזוהים ומטילים "חפצים" מהשמיים. רק עם הגעתם של "החפצים"

לקרקע וכאשר הם מתפוצצים בקול גדול "נופל האסימון"  - אנחנו במלחמה!

נשארתי עם שתי פלוגות כאשר השלוש האחרות הועברו לגזרות אחרות תחת פיקוד אחר.

שמחתי מאוד לקבל את פניו של רס"ן נתן בן ארי שהיה סגני בגדוד 82 ומונה מיידית לסגני כאן.

לימים  לאחר פציעתי יתמנה נתן בן ארי כמפקד הגדוד ויובילו בבטחה וכשרון לסיום המלחמה

בשטחים  שמעבר לתעלה.

בשלב ראשון היינו גדוד עתודה פיקודי עד אשר קבלנו פקודה לנוע על כביש רפידים – טסה ולעבור

תחת פיקודו של מח"ט 14 אל"מ אמנון רשף שפיקד על הגזרה המרכזית וכוחותיו הסדירים נשחקו

לחלוטין בשעות הראשונות של המלחמה.

לטסה הגענו בשעות הלילה ולאחר תדריך קצר המשכנו לכיוון התעלה על מנת לתגבר את הכוחות

השחוקים ולמנוע מהמצרים להתקדם לעבר התעוזים וציר החת"מ.

הימים הראשונים

התקלות ראשונה ומפתיעה כבר עם תחילת דהרתנו בטור על הכביש אל הכוחות הנלחמים בתעלה.

אש ר.פי.ג'י  ונשק קל נפתחים עלינו ע"י קומנדו מצרי וטנקי החוד מסתערים רומסים והורגים את האויב.

נפגעים ראשונים אצלנו ואנחנו ממשיכים והפעם דרך השטח בפריסה רחבה יותר.

אני מרגיש בטחון עצמי בהיכרותי את השטח מתקופות ארוכות של שירות בגזרה ובטעות וללא

תשומת לב חוצים את ציר הכביש הראשי צפון – דרום מצפון לצומת הראשית ( צומת דיזי כפי

שנקראה על ידינו) .

בהפתעה מוחלטת של שני הצדדים אנחנו עוברים בתוך חניון טנקים מצרים ואש תופת נפתחת על

החלקים האחוריים של הגדוד. זו אולי עדות ראשונה על הימצאותם של טנקים מצריים בשטחנו. 

רק לקראת בוקר אנחנו מצליחים לארגן את כוחותינו מחדש לאורך קו הרכס ( ציר התעוזים)

להצתות עם כוחות חטיבה 14 , גדוד 79 שלחמו כאן מפתיחת המלחמה ושחקו את כוחותיהם על

הניסיונות לחבירה למוצבים.

כאן על קו הגבעות השולטות על המרחב בואך תעלת סואץ אנחנו מנהלים קרב אש ותנועה ומצליחים

למלה את המשימה שהוטלה עלינו והיא למנוע הישגים מצריים נוספים לאחר שקו מוצבי התעלה נפל

או נמצא במצור. למרות האבדות הקשות, למרות התסכול הרב לראות את המצרים בהמוניהם

פרוסים לאורך צידה המזרחי של התעלה אני חש בטחון ביכולתנו להתמודד עם המצב החדש .

 

יומיים של לחימה רצופה מאפשרת הכרה ראשונית ומוגבלת עם מפקדי הכוחות והטנקים הנמצאים

תחת פיקודי. אומנם רק דרך רשתות הקשר , אבל ההכרות יוצרת אמון והאמון מספק בטחון והביטחון

מספק בסיס איתן ליכולתנו להתמודד.

הפוגה והתארגנות

אנחנו מוחלפים ע"י כוחות המילואים המגיעים רעננים ויוצאים מערבה להתארגנות מחדש.

יממה חשובה במיוחד המנוצלת היטב להיכרויות חדשות, מילוי שורות , תיקון טנקים הצטיידות ומילוי

תחמושת.

כינוס ראשון של כל הלוחמים לשיחת מג"ד על חולית באמצע שום-מקום. שאלות רבות נענות

בהרחבה וביושר. אני מוצא את עצמי מייצג את כל דרגי הפיקוד וההנהגה שמעלי ומנסה להישמע

אמין ובוטח למרות שגם לי שאלות רבות כלפי מעלה. ביודעי שהלחימה הקשה עדיין לפנינו ( הרי לא

מתקבל על הדעת שיישאר אפילו חייל מצרי אחד בצדנו !?) עלי מוטלת האחריות לאיחוד השורות,

הכנת הגדוד להמשך ולדאוג לחיילי.

השיחה הזו זכורה לי היטב כנקודת מפנה בגיבושו ולכידותו של הכוח שזה רק נבנה בסערת הקרבות

הקשים.

קודם לכן מתקיימת פגישה מרגשת ומכוננת עם המח"ט אל"מ אמנון רשף שבה אנחנו מקיימים שיחת

נפש על המציאות המפתיעה ואפשר לומר ההזויה אליה הוטלנו באחת.

בשיחה מספר לי המח"ט על גדוד 79 שאיבד את צמרת הפיקוד ( המג"ד סא"ל ניצני נפצע קשה

מאוד)  הגדוד איבד טנקים רבים ואין יותר מסגרת מחברת. אמנון יודע על ההיסטוריה שלי עם גדוד

79 ומדבר על ליבי לכנס את שאריות הגדוד תחת פיקודו ולקרוא לגדוד המאוחד – גדוד 79

את רוב שנותיי בשריון עשיתי בגדוד 79 . התחלתי כמפקד מחלקה וטיפסתי עד לתפקיד סמג"ד

במלחמת ההתשה. במלחמת ששת הימים הייתי קצין המבצעים הגדודי ולחמתי עם המג"ד סא"ל

אהוד אלעד בטנק בו  הוא נהרג.

כך שלא הייתי זקוק לשכנוע ומכאן והילך אני מפקדו של גדוד 79.

 

 

 

 

 

הימים שלפני הצליחה

הגדוד חוזר לעמדות לחימה ומשתתף בחילוץ אנשי מוצבים הרואיים וגם מוצא עצמו דוהר דרומה

לעזרת הגזרה הדרומית ומוחזר לעמדות הגנה ובלימה בגזרה המרכזית מול אזורי הצליחה

העתידיים.

כמעט שגרה של לחימה, התארגנות, ציוותי כוחות, טלפונים הביתה, מקלחת ושוב בעמדות אש

והגנה.

בשלב הזה מוקמת פלוגה יוד בפיקודו של יובל נריה המגיע אלינו לאחר מסע לחימה הרואי בגזרה

הצפונית , מתייצב אצלנו ומתקבל למשפחת הגדוד.

קצינים מפקדי טנקים ואנשי צוות מגיעים מחו"ל בדרך לא דרך ומתחננים שנמצא להם מקום בצוותי

הלחימה.  רוח הלחימה , ההקרבה וההתנדבות מרגשים ומעודדים אותנו מאוד.

אנחנו מטמיעים לקחים מידיים מהלחימה ומדריכים את הלוחמים כיצד להתנהל במערכה הקשה.

פחות ופחות נפגעים לאחר שמתאימים את עצמינו לתנאים החדשים.

אני מחייב את כל הטנקים המצוידים במקלטי עזר להאזין על הרשת הגדודית. ( לקח שלי ממלחמת

ששת הימים).

מצוותים את המחלקות בזוגות ולא בשלשות ומטילים על הגור שבמחלקה להגן מאיומים קרובים על

המוביל שיתמקד במטרות הרחוקות יותר.

גם אלי אני מצוות גור שיקרא ברשת עשר וחצי והוא זה שמציל את חיי בליל הצליחה מספר ימים

מאוחר יותר.  עם הצוות המופלא הזה נפגשתי כמה פעמים שנים אחרי המלחמה ושמעתי את

סיפורם על המשך לחימתם לאחר שפוניתי . סיפור מרתק !

ב 14 לחודש יום קרב שתוצאותיו מביאות לנקודת מפנה במלחמה.

עוצבות הטנקים המצריות צולחות את התעלה ותוקפות בגזרה רחבה כשמטרתן הרחבת ראש הגשר

המצרי וכיבוש קו הרכסים והשולטים על מישור התעלה.

יום הקרב מתאפיין בלחימת טנקים בטנקים קלסית בה אנחנו בעמדות שולטות ומולנו מתקדמים

מאות טנקי אויב ההופכים למטרות נוחות ומושמדים על ידינו.

מתחילים הטווחים רחוקים אבל מגיעים גם למצבים של טווחים קצרים מאוד. בסופו של יום נכשלת

התקפת הנגד המצרים ואנחנו בעיצומו של נוהל קרב לצליחת התעלה.

 

 

כיבוש ראש הגשר לצליחת התעלה

חטיבה 14 על יחידותיה הרבות מקבלת את המשימה הקשה מכל והיא כיבוש הגדה המזרחית על

מנת לאפשר קידום אמצעי הצליחה ומעבר כוחותינו לצידה המערבי.

על גדוד 79 הוטלה המשימה להוביל את החטיבה אחרי צוות הסיור , לכוש ולאבטח את הזירה מצפון

בין התעלה לכביש הרוחב הראשי.

אנחנו בשטחי כינוס , הערב יורד , רוח קלה וקרירה נושבת ממערב ואפילו שקט בגזרה.

שיחה אחרונה עם הלוחמים. אני יודע , הם יודעים שרבים לא יחזרו מהקרב הלילי הקרוב. אבל כולנו

נחושים.

מפקידים מכתב אחרון לאישה שבבית ומתכנסים כל אחד עם עצמו.

תמונה שלא אשכח היא של הרב הצבאי הראשי גורן העובר בתוכנו על גבי זחל"מ כשזקנו המפורסם  

הארוך והלבן מתנופף. לא צריך להיות מאמין גדול כדי לקבל כוח ואנרגיה ממעמד שכזה.

מתקדמים לכיוון התעלה בציר עוקף כאילו מנסים להסתנן בשקט ובהפתעה מאחורי קווי האויב.

מגיעים עד שפת האגם , פונים צפונה על כביש הרוחב עוברים את צומת טרטור שתהפוך תוך זמן

קצר לגיא הריגה ותופת ליחדות רבות. רק מעט צפונה יותר לאחר שאנחנו חודרים לליבו של המערך

המצרי נפתחת אש תופת וקרב הלילה הגדול מתחיל.

אנחנו שועטים צפונה לקו העמדות שנקבע לנו ומשאירים  טנקים רבים מאחור חלקם נתקע ואחרים

נפגעו. בקשר זעקות ובקשות לחילוץ , אבל המשימה קודמת לכל. מייצבים קו ובולמים כוחות אויב

מלהגיע לאזור. חלק מהכוח מתפנה לסיוע לנפגעים ועושה זאת בגבורה ראויה לכל שבח. להזכיר את

 מפקד הפלוגה רמי מתן שגבורתו , מסירותו ואומץ ליבו משמשים עד היום חומר לימוד למפקדים

צעירים.

לאחר זמן מסוים ובעקבות לחץ גדול וריבוי נפגעים בגדוד אושר לנו לשפר לקו דרומי יותר ואנחנו

משנים את קו הבלימה.

המתחם בו אנחנו פועלים הוא המפקדה והעורף המנהלי והלוגיסטי של החטיבה המצרית ערב רב של

טנקים נגמשים משאיות וחיילים מחופרים סביבנו . כלי אויב  רבים בוערים ולאורם נעים הטנקים

שלנו.

קרב טנקים בלילה הוא מהמסובכים ביותר. ללא אמצעי ראיית לילה וחוסר יכולת לראות בעין את

כוחותינו מקשים מאוד על השליטה  ומחייבים חיקוי המפקד , הצטופפות ולחימה יחדנית

(אינדיבידואלית)  תוך קריאה נכונה של שדה הקרב וההתפתחויות בו.

בחצות הלילה גם יורד ערפל כבד המצמצם את טווח הראיה למטרים בודדים.

לאחר שהטנק שלי משמיד שני טנקים מצריים מטווח אפס אנחנו נפגעים מהשלישי . הטנק נדלק

הנהג נחלץ הקמבץ עמוס מלצר נהרג במקום ( עמוס היה איתי , לצידי וסייע לי מאוד לאורך כל ימי

הלחימה)  ואני עף כמו פקק מבקבוק שמפניה ונופל על האדמה בקבה לטנק הבוער בעוצמה ובחום

רב. עשר וחצי עם ציוותו שעקב אחרי המתרחש ממקומו קרוב מאוד אלי מחלץ אותי אל תוכו ומאפשר

 התחברות לקשר והעברה מסודרת לסגני נתן בן ארי שלוקח את הפיקוד.

אני מפונה בדרך לא דרך ומגיע לבית חולים במרכז הארץ לאחר יממה של הטלטלות בדרך.

מוצא את עצמי מעודד את האלונקאים, המתנדבים וסגלי הרפואה ומספר להם שכוחותינו כבר פועלים

 מעבר לתעלה.

 

סיכומו של דבר

סיפורם של לוחמי גדוד 196 וגדוד 79 המאוחדים והנפרדים הוא סיפורה של המלחמה ההיא.

מלחמת יום הכיפורים 1973.

לוחמים , בעיקרם טנקיסטים במקרה הזה , שמוצאים את עצמם בהפתעה גמורה במלחמה נוראית

שאף אחד לא הכין אותם אליה. הם אינם מכירים אחד את השני , הכרות כל כך נחוצה במציאות

מלחמתית כדי לייצר אמון ובטחון עצמי האחד עם השני.

היה צורך לבנות את האמון וליצור את הביטחון שהפיקוד הגדודי שולט במצב, יודע לאן הולכים  ורואה

עצמו אחראי לשלומם ורווחתם של הלוחמים.

לחימת שריון מתאפיינת בכוח להמשיך ולנוע קדימה. לוחמים ומפקדים מתחלפים, טנקים נפגעים

ומוחזרים מתוקנים לשדה הקרב אבל הגדוד כיחידה לוחמת ממשיך ללא הפסקה להילחם. מצבת

הלוחמים של היום האחרון ללחימה שונה לחלוטין מהמצבה של פתיחת המלחמה , אבל הגדוד קיים,

ממשיך ולוקח חלק משמעותי בהשגת הניצחון.

הניצחון במלחמת יום הכיפורים הוא הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו ואולי גם בהיסטוריה הצבאית

בכלל והוא הושג בזכות הלוחמים, הכוחות המסייעים והמתחזקים וכמובן בזכותם של מפקדי השדה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי