הלם/אלם קרב, ממקור ראשון: ירון פיק
אלו הדברים של ירון פיק בכנס הגדוד באוקטובר 2025. 52 שנה אחרי... רק אתמול אחרי 52 שנה למדתי שירון פיק היה על הנגמ"ש שלי שחילץ אותו יחד עם עוד 31 פצועים מצומת טרטור לכסיקון. מצרף למטה בקישור מספר עמודים מהספר "פלוגה י' שבלב" המתארים את החילוץ מצומת טרטור - לכסיקון ואת האירוע מנקודת מבטי כנהג נגמ"ש.
הלם/אלם קרב, ממקור ראשון: ירון פיק
ערב טוב כולם,
זה הפורום הכי טוב שיכולתי לבקש, לומר את שכתבתי בדם, יזע ודמעות, במשך שנים, מולי יושבת כל משפחת גדוד 79 ומאחורי, קיר השמות של כל חברי, חללי גדוד 79 : 123 במספר, אשר נפלו במערכה, במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, בחולות סיני על גדות תעלת סואץ ונשארו שם צעירים לנצח.
התגייסנו כ 3 שנים אחרי הניצחון המדהים של מלחמת ששת הימים - 1967, "חשופים בצריח" מורעלים על השריון, לקצין מיון אמרתי: שריון או שריון או רק שריון, עברנו בשנה וחצי את כל המסלול באהבה גדולה לכלים הגדולים, לתא נהג, לכוונות, למשיכת מברשת משומנת בקנה התותח, לניקוי מקלעי הבראונינג 0.3 בחצי חבית מלאה דלק ושמן בקור המקפיא של לילות סיני, היינו מכורים לגריז החמים והנעים אותו הזרקנו לתוך הפטמות של הבוגים בהנאה, הידקנו מאות ברגים עם מפתח ומוט מאריך, ליטפנו את הפגזים שעמדו או שכבו בצריח כאילו זאת אהבה ראשונה, כולנו שחורים, מלוכלכים, מגורזים מיוזעים - בקיצור: טנקיסטים בסרבלים אוהבים פלדה,
בשבת ההיא, בצהרי יום הכיפורים ה 6 לאוקטובר 1973, יצאנו למלחמה, ללא היסוס, בביטחון מלא בצדקתנו, מחוברים ביננו לטנקים ולנגמשים, דרוכים אלי קרב, ללא כל ניסיון קרבי קודם תחת אש, צעירים : 19-20, מלאי אנרגיות ומרץ להגן ככל שיידרש על ארצנו האהובה,
יצאנו על זחלים, כולנו "זייתון", בדממת אלחוט לבצע תיאום כוונות לתותח, שנקטעה באחת, ברעש מטוסי סוחוי מצריים שפיספסו אותנו, המשכנו בנסיעה מערבה לתעלה, לצידי השחור לטסה גדוד, ומשם בהובלת :יעבץ" על עכביש לחילוץ חיילים ממעוז "לקקן", על גדות האגם המר הגדול. לילה, הכל שחור מסביב, שהואר באחת, באש נק"ל ואר.פי.גי. , עלינו על מארב קומנדו מצרי שהתמקם בשטחנו, טנקים נפגעו, פצועים חולצו, איסוף שארית הפלוגה והמשך חתירה לביצוע המשימה, החושך התחלף לאור יום, נשארנו 2 טנקים תקינים, בהוראת "פנתר" בקשר, (אלוף אמנון רשף - מח"ט 14) לבצע סיור פתיחת ציר לאורך לקסיקון מדרום לצפון, אור ליום ראשון 7.10 , בסביבות 10 בבוקר, הגענו עד לציר "שיק", האויב היה מחופר היטב, נפגענו שנינו ממטח טילי "סאגר" הטנקים בערו חולצנו מהטנק הבוער והגענו לתאג"ד בטסה, הצוות קפא על מקומו, יצאתי לבדי לחפש טנק להילחם מתוכו, טנק חדש, צוות חדש יצאנו לדרך, פלוגה חדשה בשם "זיגי" (רמי מתן) המשך לחימה יום ולילה, כולנו בצריח ובתא הנהג, אין זמן למחשבות, פועלים על אוטומט, רק מרוכזים בביצוע התרגולות ובהצלחת הלחימה לאורך הימים, 15 לחודש, לקראת ערב יוצאים בטור שריון ארוך לבצע מהפך במלחמה, לילה, חושך, רק "עיני חתול", דממת אלחוט בקשר, וגם בתוך הטנק, כל אחד ומחשבותיו, עלינו שוב על "לקסיקון" צפונה והגיהינום נפתח באחת, השמיים נפתחו ואש אחזה בכל, מכל הכלים ומכל הטווחים, אש ותמרות עשן, לחימה עיקשת ללא מורא, ללא היסוס, רק להשלים את המשימה, הגעה לציר "אושה", חילוץ 2א והנגמ"ש של "זיגי", ללא יכולת הבחנה בטנק הצוערים, ואז פגיעה ישירה חודרת את צריח הטנק, אש אוחזת בכל, פיצוצי התחמושת והדלק, הועפתי מהטנק, להבת אש ענקית יוצאת מהצריח, חזרתי לחילוץ, קודם לתא הנהג מבחוץ ואז עולה לצריח, חומי יוצא פצוע ושרוף יותר ממני, ירון גבעתי ויוסי והבה לא שרדו, צנחו לרצפה תחתית, חילוץ עצמי רגלי לכוון כוחותינו, כניסה לנגמ"ש דחוס בפצועים והרוגים. השחר עולה בקושי מורגש, השמיים שחורים, הגענו לתאג"ד ב"לקקן",
מצטט את מה שכתב לי "אמיל אוחיון" ידידי, מפקד החוליה הטכנית הפלוגתית:
"רוב תמונת המלחמה נמצאת אצלי בראש בערפל כבד, מלבד מספר אירועים עוצמתיים שנצרבו
במוחי, אחד מהם דווקא אינו קשור להרוגים/ופצועים:
שעת בוקר, 16.10.73, לאחר ליל הפריצה, לילה שלם של לחימה, הרוגים ופצועים, אנחנו מגיעים לתאג"ד שליד לקקן, עם נגמש מלא גופות ופצועים, ביניהם ירון פיק, פורקים את הפצועים, אני שומע את ירון פיק שואל "מה קורה עם אשר" (סידרר) מישהו לידי אומר לו "אשר נהרג"
ירון שומע, פורץ בבכי ולוחש "מה אני אגיד לאחותי, מה אגיד לה?"
לא מסוגל לשכוח וצרובה בי התמונה : בתוך התופת, ירון פיק, במלוא קומתו שוכב באלונקה, ממרר בבכי, עם פנים שנצרבו בהם כל הכאב, הצער, הייסורים וגם החמלה הקיימים".
פינוי להדסה ירושלים, החלמה במעלה החמישה, הפציעה הפיזית התקדמה, אבל אז הופיעה הפציעה השקופה שעטופה ברשת של קורי עכביש, העוטפת את הגוף ומתמקדת בנשמה, כמו ניילון נצמד, אינה נראית מבחוץ , אבל בוערת מבפנים ללא יכולת כיבוי, לא נראית כלל לכן נקראת שקופה, באותם ימים לא התייחסו לזה, אבל בהמשך נקראה "הלם קרב", כל מי שהיה במלחמה תחת אש , בעיקר ב"חווה הסינית" אין סיכוי שלא חטף פציעה שקופה, גם אם יצא ללא פגיעה פיזית, היא לא חסה על אף אחד, ולדעתי לא ניתנת לריפוי, צריך ללמוד לחיות לאורה ולדרכה,
חברים וחברות, כולכם משפחת גדוד 79 לעד, לא במקרה עברו 52 שנים לסיום מלחמת יום הכיפורים בה לחמנו כטנקיסטים בטנקי המגח/פטון ולוחמי החרמ"ש בנגמשי הזלדות/M113,
עם גמר המלחמה התפזרנו איש איש לביתו ועיסוקיו, ונושא הפציעה השקופה נישא בכל אחד מאיתנו, ללא קשר לּלא זכרונות ללא חברויות, למשך 35 שנים.
רק ביקור חובה לעצמי, בכל שנה ביום הזיכרון בעת הצפירה, ליד הקבר של ירון גבעתי ז"ל בקיבוץ מצובה.
לאחר תום המלחמה והשיקום חזרתי לשירות עד השחרור, וכמובן ביקורי משפחות שכולות אותן לא הכרנו, זוכר היטב ביקור עוצמתי בקיבוץ משמר השרון, יעקב עמאר ואני עומדים מול דלת הכניסה של בית משפחת סידרר, חיה ודב סידרר ששכלו 2 בנים במלחמה המקוללת ההיא, את אשי, שהיה מ"מ צעיר בגדוד ותלי הבכור שהיה במילואים בחטיבה 600, עמאר ואני עומדים איזה 30 מ' מהבית, רגלינו יצוקות בבטון ולא מסוגלים לעשות ולו צעד אחד בכיוון בית סידרר, לנחם, ואז יוצאת אלינו "אם הבנים", חיה סידרר צועדת לקראתנו, אוחזת בנו ומובילה אותנו לתוך הבית בקיבוץ, לולא היא היינו נשארים מאובנים, חיה ודב סידרר ששכלו 2 בנים באותו לילה באותה גזרה, וקבורים זה לצד זה באדמות הקיבוץ.
לקראת סוף 1974, עזבתי את הארץ עם כרטיס טיסה לכיוון אחד - לונדון, לא יכולתי יותר, …. בלונדון לכאורה עשיתי תואר ראשון באדריכלות, אבל בעצם נכנסתי לעולם האופנועים ושתית בירה אנגלית מעולה, בכל פאב אפשרי…, ארבע שנים חייתי בנתק מרצון ללא עברית וללא קשר עם ישראל, לא הגעתי לביקורים וחייתי בחברת האנגלים בריחוק ובהדחקה, חזרתי לחתונת עירית אחותי התאומה עם בח"ל יוסי יבדל לחיים ארוכים וטובים, אז הרגשתי געגוע ורצון להקים משפחה ונשארתי פה.
אלוף עמרם מצנע, אני מצדיע לך, לכבוד הוא לנו להיות פקודיך ועושי דבריך כמפקד גדוד 79 במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמפקד מוביל, טקטיקן, אסטרטג, קצין שריון מהולל ותיק ומנוסה מכולנו, כל העיניים והאוזניים היו נשואות אליך,עד לרגע פציעתך בלב ה"חווה הסינית", הובלת אותנו בגבורה עילאית, חילוצך לטנק "עשר וחצי" ולבית החולים איכילוב. לאחר השיקום וחזרתך לצבא לא שמרת עימנו על קשר ולא לקחת אחריות על המשפחות השכולות וחיילי הגדוד הנותרים שכל כך העריצו אותך, אני יודע בוודאות שזה היה לך קשה, קשה מנשוא, אך עדיין היד מושטת אליך, בתקווה שתשים את משקעי העבר מאחוריך ותעשה תיקון ואיחוי עם המשפחה המפוארת העוטפת אותך, הדבר חשוב לך וגם לנו, כולנו 79.
בוקר אחד, אני מקבל שיחת טלפון לקסדה , מרים גבעתי על הקו, ירוני, היא אומרת בקול המשויף שלה בנייר לטש 400 מרוב סיגריות, יש לי מה לומר לך ותקשיב לי טוב עד הסוף, "החלטתי לא לרדת יותר לבית העלמין בקיבוץ, כל השנים עשיתי זאת למענו של שלמה גבעתי שנפטר זה מכבר, אבל מהשנה לא אגיע, אני יודעת שאין כלום בארון, הקבר ריק, וגם לא יכולה לסבול את המבטים של הקהל", הייתי בשוק !!! היתה דממה, מי אני שאתווכח עם הג'דאית ההונגריה הזאת, ששרדה את שואת אירופה, שעברה הכל כולל אובדן של ירון גבעתי בנה הבכור, אצלי בטנק , שוב הגעתי בעת הצפירה, לעמוד ליד הקבר של ירון בקיבוץ מצובה - לבדי .
התחתנתי התגרשתי / התחתנתי שוב התגרשתי, נולדו 3 ילדים, מעולם לא סיפרתי בבית את שעברתי במלחמה, לא להורים שלי ולא לילדים, בדיוק כמו ההורים שלי ששתקו ולא הוציאו מילה ורק הסתודדו ביניהם בגרמנית, כדי שלא נבין…. , כל שביקשתי מהילדים, זה לעמוד לצידי בעת הצפירה ביום הזיכרון ליד כרית הקבר של ירון גבעתי בקיבוץ מצובה, ולהגיע ב 15 באוקטובר לאירוע הגדודי בלטרון, זה הכל, הגיעו לכמה שנים, אך יום אחד שמעתי: "אבא, באמא שלך, שחרר אותנו מזה…." אז שחררתי, שוב הייתי מגיע - לבדי.
שנים נשאתי את הכאב לבדי, ללא קשר עם אנשי הגדוד, היו מפגשים בודדים ללא יכולת לעבד את שעברנו, עד שיהודית רקאנטי שמעה על הסיפור שלי ולקחה אותי תחת חסותה, 8 שנים הייתי מטופל בנט"ל (נפגעי טראומה לאומית) כל יום רביעי בשבוע בין 13.00-14.00 היתה שעת קודש שבועית, לשיחות לזכרונות ולניסיונות ההקלה, בחברתה של יהודית דור האלופה והסבלנית, זה המקום לפרגן ולומר לה: תודה.
בראייתי ובפועלי, השיקום הטוב והאפקטיבי ביותר הוא מה שנקרא: "משפחת גדוד 79 לעד" , רק אנחנו שהיינו שם ושרדנו מסוגלים להבין ולשחזר את התופת ממנה שרדנו,
תחושה ה"אשמה" על כי שרדנו וחברנו לא, קשה מנשוא, לכן כולנו הולכים קצת כפופים, משאירים מקום לנשיאת ה"אשמה" על העורף…. השיחות והמפגשים של משפחת הגדוד זה המרפא, פתחתי קבוצת וואטסאפ פעילה 7/24, קיים אתר אינטרנטי, חוגגים יום הולדת לכל חללי הגדוד ביום הולדתו - תודה שאול יקירי, נערכים מפגשים וטיולים של משפחת הגדוד, יש קבוצות קטנות יותר ואינטימיות שהמכנה המשותף הוא: הקרב שנגמר, אך לא המלחמה לחיים !!!, השיחות הן אין סופיות ואין ספק כי רק מי שהיה שם יוכל לתת הקלה לפציעה השקופה.
אני מבטיח, כי לא נחדל לזכור ולהזכיר את כל חברינו מגדוד 79 בכל פורום אפשרי, לעד.
רבים מחבריי הנמצאים עמנו כאן נזקקו וזכו להכרה ובצדק של משרד הביטחון, מוטי, משה, דוד, ברוך, ויוסי היקר ועוד…
ולא מעט פנו אלי, למה אני לא מגיש בקשה להכרה? בהתחלה לא הבנתי את השאלה, אך עם הזמן הגעתי להכרה שאני לא פונה ויהי מה, יצאתי למלחמה … ניצחנו בה, נשארנו בחיים, זאת התמורה, בעיקר לספר את סיפור מלחמת הגדוד המפואר שלנו, לנו, לחברים, למשפחות השכולות ולעם ישראל.
ואז הגיעה שבת בבוקר של שמחת תורה - ה שביעי של אוקטובר 2023 , 50 שנה אחרי …. שוק והלם מוחלט, בלתי ניתן לעיכול ולהבנה, מה שנכון גם היום. איך לא למדנו כלום, מה לצבא ולהדממה? איפוא כוננות עם שחר?, איפוא הצבא? 50 שנה עברו פחות יום ולא למדנו כלום, עצב, חולשה ולאות השתלטּו עלי, כל הזמן אמרתי זה סרט אימה, עוד מעט קל נראה את צ.ה.ל החזק מכניס להם מכה אחת אפיים, אבל כלום ….., התמונה שהכי נחרטה בזכרוני , היא של טנק 3 , מגדוד 77, מרכבה סימן 4, עומד, התותח מושפל, ועליו עשרות עזתים, הטנק בוער, מוציאים את הצוות ומתעללים בו, זה לא השריון שהכרנו, כל הזיכרונות חוזרים וצפים להם, בעיקר אותו לילה בחווה… , עם חזרת החטופים שלשום, בשעה טובה ובאיחור ניכר, חייב להתחיל שלב השיקום הפיזי והנפשי, זאת העבודה שלנו.
במהלך השנים האחרונות, עזבו אותנו חברים קרובים שלא יכלו להכיל את הסבל הנורא של אוקטובר 7, הלב לא שרד, אבי קריב, יענקלה ברקוביץ, וזאב נוימן זכרם לברכה.
אנחנו עם חזק ועקשן, אוהבים את מולדתינו היפה, מאמינים בצדקת הדרך, הקורבן שלנו לא היה לשווא, מקווה ומייחל לעתיד טוב יותר, לחברה יותר מלוכדת ומאוחדת, דמוקרטית ושוויונית, לפי מגילת העצמאות, שנהיה ראויים למשפט: עם ישראל חי !!!
ברצוני להודות לכל הקהל הנוכח פה הערב, מול קיר השמות הקדושים לנו לכולנו, על הזמן והסבלנות, להקשיב לי, ובעיקר לקטנה שלי - אהובה, אותה אני אוהב לעד, על השותפות ההקשבה ההכלה והתמיכה בי, בכל עת ובכל מקום, בי, בנו ובמשפחת גדוד 79 לעד.
תודה
ירון פיק
סמ"פ "זייתון" לעולם
מתוך הספר "פלוגה י' שבלב"
הוספת תגובה
