"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"

מוטי רוזנברגר ישראל היום, 1 באוקטובר 2014 21.11.2015 08:30
מוטי רוזנברגר

מוטי רוזנברגר


סיפורו המדהים של מוטי רוזנברגר, מפקד טנק צעיר בצפון מערב סיני, בלילה הראשון של מלחמת יום כיפור



היינו חבורה של נערים תמימי דרך. כל אחד ועולמו, חלומותיו, כולם נערים יפי נפש, חברים טובים שחווים יחד חוויות קשות, פיזית ונפשית, אבל צוחקים. צוחקים באימונים בימי החום הלוהטים של סיני, וצוחקים בלילות הקרים של החורפים. לפעמים מקטרים, אבל רוב הזמן צוחקים. צוחקים וחולמים.
ביום רביעי שלפני המלחמה כינס המג"ד, סא"ל שלמה (מוני) ניצני, את הגדוד בשק"ם וסיפר על הכוננות. הוא אמר שלדעתו יש סיכוי גבוה שתפרוץ בקרוב מלחמה. כל החופשות בוטלו.
הייתי אז מפקד טנק צעיר בפלוגה ח' של גדוד 79, חטיבה 14. פלוגה מגובשת ומקצועית לעילא, שזה עתה סיימה את אימוני הצמ"פ. אימונים קשים, שכוללים תרגולות אינסופיות בשטחי האש של מדבר סיני, טיפולים אינסופיים במפלצות הפלדה ולילות רבים ללא שינה. היינו מאומנים, מיומנים ובטוחים בכוחנו.
אהבתי את הנסיעות במרחבי סיני היפהפיים. אהבתי את הטבע המדהים מסביב, את התחושה של הטנק המסתער, שיורק אש כבדה אל המטרות, את הדהרות הליליות בוואדיות סיני כשאני יורה במקלע המפקד ללא הכרה, והתותחן והטען יורקים אש במקלע מקביל.
בצוות שלי היו שלושה: מאיר זריאן הנהג, יהודה סירי התותחן ויעקב שפר הטען. אהבתי אותם אהבת נפש, חיבקתי בליבי כל אחד מהם, והם החזירו לי אהבה. במלחמה התגלה כל אחד מהם כגבר, כלוחם אמיץ לב, שמוכן להקריב את עצמו למען חברו. עם ישראל כולו יכול להתברך בבנים כאלה.
בערב יום כיפור, אחר הצהריים, ישבנו בחדרי המט"קים בבסיס שלנו בסיני. לארוחה מפסקת עשינו טוסטים על התנור החשמלי. שמענו כיצד נוחתים מטוסי תובלה בבסיס חיל האוויר הקרוב. ידעתי שאלו גדודי ביה"ס לשריון, שהוטסו לכאן כדי לתגבר את קווי החזית, ולקחו את הטנקים שלהם ממחסני החירום בביר תמדה שבסיני.
באותו ערב הלכנו אני וחבריי המט"קים, שוע וולקוביץ ועמוס טנא, לתפילת קול נדרי בבית הכנסת של האוגדה. אני זוכר כיצד צעדנו חזרה בדרך האפלולית, שמחים וצוהלים. שוע, שהיה לבוש כרגיל במדים מגוהצים ללא רבב, סיפר על תוכניותיו לנסוע לחו"ל עם השחרור, עמוס כדרכו חיקה כמה זמרים, ואני כהרגלי צחקתי וצחקתי.
למחרת, בסביבות השעה 11, בעודנו במיטות, נשמעה פקודה להפעלת חירום. יצאנו לפריסה בשטח. אלו שהיו בבית הכנסת נקראו חזרה בבהילות. הפריסה היתה בנוהל הפעלת חירום, כך שכולם רצים לטנקים עם הבגדים והנעליים ביד, מניעים את הטנקים, מתחילים בנסיעה מהירה, מגיעים לנקודת הפריסה, מבצעים הסוואה, ורק אז מבצעים בדיקה מה קורה בטנק.
השלווה היתה מלאה, ישבנו וסיפרנו בדיחות, ואז לפתע אני רואה בזווית העין את סירי מנפנף בכל כוחו בדגלים. קפצתי במהירות לתא המפקד, ומעלינו חלפו בגובה נמוך וברעש מחריש אוזניים ומצמרר עשרות מטוסים מצריים. הספקתי להוציא צרור ממקלע המפקד.
ראיתי ושמעתי את הפצצות המטוסים בבסיס חיל האוויר הסמוך וביחידת הבקרה האווירית, שמוקמה בראש הר סמוך. המטוסים הפציצו גם את גדוד 46 שלנו שלא יצא לפריסה, ואז ראיתי אותם מתאספים יחד וחוזרים לכיוון התעלה. משהגיעו לאופק ראיתי מטוס מיראז' בודד ממריא ויוצא אחריהם למרדף, כנראה היה בכוננות מיידית. לא ראיתי אותו חוזר.
זמן מה לאחר מכן קיבלנו פקודה והתחלנו לנוע לכיוון התעלה. יצאנו מרפידים במהירות. היינו גדוד מצומצם של שתי פלוגות טנקים בלבד, וללא פלוגת חרמ"ש, שנלקחה מאיתנו לטובת הגיזרה הצפונית. הטנקים של הגדוד דהרו במהירות לכיוון טסה, המפקדה הראשית של הגיזרה המרכזית. הטנקים דהרו על החול, במרחק של כ־70 מטרים מהכביש. על הכביש נעו הדרגים של הגדוד.
הפלוגה התפרסה בחניון. בשלב מסוים התחלנו לחטוף הפגזות כבדות, שכללו גם פגזי זרחן. בכל פעם שההפגזות הלכו וקרבו, דילגנו למיקום חליפי. כך היה שלוש־ארבע פעמים.
הערב ירד, ובכל פעם שהצצתי לכיוון התעלה המרוחקת, ראיתי לכל אורכה פס של אש, כאילו תעלת סואץ כולה עולה בלהבות. פס האש נבע מירי ארטילרי אדיר של מאות כלי ארטילריה שהיו למצרים, שלא פסק לשנייה. מדי פעם ראיתי מטוס ישראלי חולף לכיוון התעלה, ואז עולה לקראתו מטח של עשרות טילי נ"מ. בשלב זה כבר ידעתי שמגדוד 184, שהיה מוצב בתחילת המלחמה בגיזרה המרכזית, נותרו טנקים בודדים בלבד. וברור לי שאנחנו, גדוד מצומצם עם שתי פלוגות טנקים בלבד, נכנסים בקרוב לתוך התופת זו. כבר אז היה ברור לי שזו אינה מלחמה "רגילה", אלא סוג של שאוֹל, שממנו לא יוצאים בחיים.
"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"
אימונים בסיני. אהבתי את הטבע ואת התחושה של הטנק המסתער // צילום: מהאלבום הפרטי

•  •  •

המח"ט אמנון רשף, מפקד החזית, סיפר לימים כי במשך שלוש שעות עברו את תעלת סואץ חמש דיביזיות חי"ר מצריות, מתוגברות בשני אגדי קומנדו; ארבע מתוכן - 32 אלף חיילים וקצינים, מתוגברים במאות טילים ומטולים נגד טנקים - צלחו בגיזרת החטיבה. העדיפות שממנה נהנו המצרים מול צה"ל בקו המגע היתה 36 ל־1 בכוח אדם, 40 ל־1 בארטילריה ו־14 ל־1 בשריון. מול 1,200 טנקים מצריים היו לצה"ל כ־85 טנקים. כל גדוד טנקים ישראלי שלט על גיזרה של כ־50 קילומטרים, שבה נאלץ להתמודד עם שתי דיביזיות מצריות.
וכך, מול עשרות אלפי חיילים מצרים ועם מספר מועט של טנקים, שמרגע לרגע נפגעים ומספרם הולך ופוחת, קיבלנו פקודה להתחיל לנוע לכיוון צפון־מערב. הפקודה, על פי מיטב ידיעתי, היתה להתקרב לראש גשר מצרי באזור "מצת", שבו המצרים כבר החלו לחצות את התעלה, ולהמטיר עליו אש. היינו ארבעה טנקים בלבד: המ"מ אשי סידרר ז"ל, עמוס טנא ז"ל, שוע וולקוביץ ז"ל ואנוכי, שכינויי בקשר היה 1ב'.
התחלנו לנוע לעבר ראש הגשר בחשיכה מוחלטת. לאחר כמה קילומטרים, במרחק של כקילומטר מתעלת סואץ, החלה עלינו הפגזה כבדה מכיוון מערב, ובנוסף מטחים של טילים נגד טנקים, כנראה מעברה השני של התעלה. מדי פעם ראיתי סביבי את חוטי ההכוונה של הטילים ואת הטילים עצמם, שחלפו מעט מעל הטנק והתנפצו מאחוריו.
מייד פעלנו על פי פקודת התרגולת במצבים כאלה: "שמאלה פנה, קדימה הסתער". ביצענו את התרגולת והסתערנו מערבה על המתחם המצרי. בדיעבד ייוודע לי שהכוח שלנו, שכלל ארבעה טנקים בלבד, הסתער על חטיבת חי"ר מצרית שהיתה מחופרת בדוקטרינה רוסית של שתי תעלות ארוכות מקבילות. המח"ט המצרי כתב אחרי המלחמה כי בלילה הראשון למלחמה, החטיבה שלו סבלה 24 התקפות של טנקים ישראליים; סביר שמה שנראה להם כמו 24 התקפות היה הירי מארבעת הטנקים שלנו, שהסתבכו בתוך המתחם החטיבתי הענק.
מתחם החטיבה המצרית היה כה גדול, שבתוך זמן קצר ביותר נשבר מבנה המחלקה שלנו, וכל טנק לחם את מלחמתו האישית, ללא קשר עין זה עם זה. לימים התברר לי שהטנק של עמוס טנא, חברי היקר, נפגע וכל אנשי הצוות נהרגו. הטנק של חברי שוע וולקוביץ המשיך ללחום, עד ששוע נפגע פגיעה ישירה מטיל ונהרג. שלושת אנשי הצוות הנותרים המשיכו בנסיעה, כשאחד מהם מחליף את המפקד. בגלל האש העזה והעובדה שנותרו לבד בְשטח שלא הכירו ותחת אש כבדה, החליטו לצאת מהטנק ולנסות לחבור רגלית לכוחותינו. הם פסעו בשטח רוחש אש וקומנדו מצרי, ובבוקר נקלעו לקרב שריון בשריון. בעקבות גיחת הפצצה של מטוסים ישראליים נהרגו שניים מאנשי הטנק, והשלישי הצליח לחבור לכוחותינו ולהינצל.
ואנחנו, טנק בודד, נותרנו לבדנו בתוך מתחם חטיבת החי"ר המצרית. לוחמים את מלחמתנו הפרטית. השטח כולו היה מוכה ארטילריה, אש כבדה, ובכל כמה שניות נפל לידי פגז. פגזי הארטילריה נראו לאורך כל האופק. למצרים היו בגיזרה מאות קנים, והם פשוט ירו בלי הפסקה כדי לכסות את כל השטח.
מאות חיילים מצרים רחשו בשטח. רובם שכבו בשתי תעלות רדודות וארוכות; כנראה חצו את התעלה זמן קצר לפני כן, ועדיין לא הספיקו להתחפר לעומק, כך שהארטילריה המצרית הכבדה ניחתה גם עליהם, ולכן הם שכבו שפופים, כשידיהם על ראשיהם.
"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"
רוזנברגר ברפידים. סיפרנו בדיחות, כשלפתע חלפו מעלינו עשרות מטוסים מצריים

•  •  •

אנחנו חוטפים אש מקלעים ואר.פי.ג'י כבדה, כנראה מהשורה הארוכה, המערבית יותר, ומהגבעות שמעבר לתעלה. אני רואה ומרגיש שהטנק נפגע הן מנשק קל, שאינו חודר לטנק, והן מפצצות אר.פי.ג'י, שמחוררות את הגלגלים והבוגים אך אינן חודרות לצריח. רסיסי הארטילריה פוגעים בתאי הזיווד של הטנק, קורעים ומעיפים אותם.
למזלי, אני לא נפגע. אני פוקד על מאיר הנהג לנסוע הכי מהר שאפשר, כשזחל אחד של הטנק נוסע בתוך התעלה הארוכה הרדודה, שבה שוכבים מאות מצרים, והזחל השני מחוץ לתעלה. אנחנו דורסים עשרות חיילים מצרים, ועשרות אחרים מסתובבים רגלית מסביב לטנק הדוהר שלנו. אני צועק כל הזמן לצוות בקשר־פנים: "איזה חמולות! איזה חמולות! המונים!"
אני חוטף אש כבדה מכיוון התעלה המקבילה השנייה של המתחם, ומבול של טילים שמגיעים מהצד השני של התעלה ומתפוצצים לידנו. אין לי זמן לבצע תמרוני התחמקות, ואני פוקד על מאיר לתת פול גז ולא לעצור. הטילים ממשיכים לרדוף אותי. על הצריח חוטי ההנחיה של הטילים, הנראים כקורי עכביש. פצצות ארטילריה וזרחן לא חדלות להתפוצץ מטרים ספורים מהטנק. המצרים מכל הצדדים.
אני עומד עם חצי גוף מחוץ לצריח, תופס את מקלע המפקד, עם הנמכה מקסימלית, ויורה בטירוף בעשרות המצרים שמתרוצצים לרגלי הטנק.
פתאום נוחתת לידי פצצה, ואני נפגע מרסיסים ביד שלוחצת על ההדק. לא מרגיש את הפציעה, רק את הדם שזורם. אין זמן לבדוק, אין זמן לחבוש. ממשיך לירות בטירוף תוך כדי נסיעה.
שפר הטען, שיודע שהתותחן סירי למעשה לא עשה צמ"פ וכמעט אין לו ניסיון ירי, כל הזמן צועק אלי: "המפקד, שאחליף את התותחן?" הוא לא יודע בשלב הזה מה מתחולל בחוץ. הוא לא יודע שאנחנו נמצאים כל הזמן הזה בין מאות חיילי חי"ר מצרים שמקיפים את הטנק, ולכן עבודת התותחן חסרת משמעות. גם אם הוא היה מקצוען, אין לו בכלל שדה ראייה ללחימה שמתרחשת בלילה ולמרגלות הטנק.
אני נותן פקודות למאיר הנהג: "נהג, ימינה! נהג, שמאלה! בשיא המהירות! דרוס אותם! עלה עליהם!" מכוון אותו כך שזחל אחד ממשיך לנסוע כל הזמן בתוך התעלה הרדודה הארוכה ודורס את עשרות המצרים ששרועים שם. תוך כדי, אני ממשיך לירות במקלעים ובתותח על המוני המצרים שנמצאים מסביב, וצועק לשפר: "תטען! תטען! אל תפסיק! רק תטען ותגיד טעוּן!"
הוא טוען ואני יורה, בטווחי אפס. עשרות גופות עפות באוויר. אני צועק לשפר: "תביא רימונים!"
מאיר, שבאימוני הצמ"פ היה תמיד נוהג ממש לאט, רואה מבעד לאפיסקופים את התמונות הקשות, אך נוהג בקור רוח בלתי רגיל. מאוחר יותר יספר שהוא זוכר רק הבהקים ומצרים עפים ממש לפני הטנק ובצדדים, משהו כמו בסרטי טבע, שבהם צוללנים שוחים בתוך להקת דגים שעוטפת אותם. 
מדי פעם אני יוצא מעט מהתעלות של המצרים, בתקווה לראות מה קורה סביבי. האזור חשוך, רואים רק צלליות. עם פיצוצה של אחת מפצצות הזרחן אני רואה חייל מצרי צמוד לצד הימני הקדמי של הטנק, מחזיק בידו רימון יד וזורק אותו על הטנק. גם מאיר רואה אותו בזווית העין. הרימון מתפוצץ על תא הנהג ושובר לו את האפיסקופ הימני. הפיצוץ מסנוור. מאיר צועק לי: "המפקד, מה זה היה?" ואני צועק לו חזרה בקשר־פנים: "זה כלום, תמשיך לנסוע פול גז!"
רסיס קורע את החולצה שלי במרפק יד שמאל. אני שוב חש בדם זורם מהמרפק, ושוב אין כאב, כי אין זמן לכאב.
בהבהק זרחני נוסף אני רואה משמאלי, במרחק של כ־30 מטרים, שני חיילים מצרים שוכבים וביניהם צינור, מטול אר.פי.ג'י. שמכוּון אלינו. אני מייד נותן פקודה: "צוות בזוקה אש, נהג שמאלה!" מנסה לירות עליהם במקלע המפקד, אבל אין ירי. המקלע המקביל של סירי יורה ללא כתובת, כי חשוך. אני נותן פקודה לנהג: "ימינה חזק", מתרחק מהם באיגוף גדול, ותוך כדי נסיעה מבצע תיאום קנה (שכולל פירוק קנה המקלע, סגירת הברגת הקנה ופתיחת שלוש נקישות, אם איני טועה), ואז חוזר אל החוליה ומחסל אותה.
בהבהק זרחן נוסף אני רואה מימין ולפני הטנק קבוצה של 15-10 חיילים מצרים שעסוקים בהתחפרות. אני מצודד במהירות את התותח לכיוון שלהם ומוציא פגז. הפיצוץ הקרוב יוצר הבהק עז, ויד שמאל שלי מתרוממת אינסטינקטיבית כדי להגן על העיניים מהאור המסמא. ביד ימין אני ממשיך לירות עליהם במקלע המפקד. פתאום פגז נוסף מרעיד את הטנק, ורסיסים מחוררים את תאי הזיווד.
אני חוטף שני רסיסים, שחודרים לזרוע שמאל שמורמת כהגנה על העיניים. שוב חש את הדם החם שזורם על החולצה, ושוב אין כאב, אין זמן לכאב. אחרי המלחמה כף יד שמאל שלי היתה רדומה במשך כחודשיים מהרסיסים הללו, שכנראה פגעו באחד העצבים. את החולצה המחוררת ואת הנעליים הספוגות בדם שמרתי שנים בעליית הגג, ולפני כמה שנים, כשעברתי דירה, החלטתי שהגיע הזמן להיפטר מהן. במשך השנים הייתי מדי פעם מחפש את שני הרסיסים הללו, שנעו בגופי. כיום איני מוצא אותם עוד, אלא רק את צלקות הפגיעה שלהם.
תוך כדי הלחימה העזה אני לא שומע שום דבר בקשר־חוץ. דממה. מדי פעם אני חוזר וקורא: "תחנות חורף, מי שומע, עבור", ואין תגובה. כמו בסרט מלחמה רע, אני מתחיל להפנים שתחנות חורף, כולן, כבר אינן קיימות עוד. שכל חבריי כבר אינם בחיים.
זה הזיכרון החזק ביותר, שחוזר ועולה בי עד היום. הקריאה הזו, שאינה מרפה, "תחנות חורף... תחנות חורף... מי שומע, עבור... תחנות חורף... תחנות חורף..." 
כבר קודם ידעתי שחלק גדול מהפלוגה שלי כבר הושמד, ושחלק גדול מגדוד 184, שהיה מוצב בגיזרה המרכזית, חוסל עוד לפני שהגענו לתעלה. ידעתי שגם הפלוגה השנייה שלנו, פלוגה ו', חטפה אבידות כבדות, וידעתי שאף אחד מכוחות המילואים עדיין לא הגיע לחזית. ואת שלושת הטנקים שהסתערו איתי על המתחם איני רואה כבר זמן רב, וברשת הקשר איני שומע דבר, כאילו אין יותר צבא ישראלי בגיזרה. כל התחנות נדמו. כך שהתחושה הברורה שלי היא שאני הטנק האחרון בין המצרים ובין תל אביב וירושלים, בין המצרים ובין המשפחה שלי. טנק בודד מול הצבא המצרי כולו.
לא פחדתי, כי לא היה זמן לפחד. בכל שנייה הייתי במלחמה אינטנסיבית על החיים. על הקיום. לימים חשבתי לעצמי, בשובבות מה, כי בשלב זה יכולתי לומר בפשטות למאיר "נהג, ימינה!" ואז שוב "נהג, ימינה!" ולדהור במהירות מזרחה, לישראל, וכך להמשיך לנסוע עד שכונת מגוריי בירושלים, להחנות את הטנק למרגלות הבית, בחניה של הרכב של אבא, לעלות הביתה, לומר "שלום, חזרתי מהמלחמה", להיכנס למיטה וללכת לישון.
"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"
רוזנברגר (משמאל) עם מפקד טנק. חלק גדול מהפלוגה חוסל עוד לפני שהגענו לתעלה //
צילום: מהאלבום הפרטי

•  •  • 

אם איני טועה, תקן הרימונים בטנק הוא שישה או תשעה. למזלי, אני הייתי מאלו ש"גונבים" תחמושת מבונקר התחמושת, והטנק שלי כונה תמיד "טנק בונקר". וכך, כשהקרב מתחיל, יש לי בטנק עשרות רימונים ועשרות שרשראות של מקלעים.
אני צועק לשפר "תביא עוד רימונים! עוד רימונים!" בכל כמה דקות אני מוציא רימון, מסיר את הנצרה ואין אפילו צורך לזרוק את הרימון: אני רק מניח אותו בפשטות כך שיתגלגל על האדמה בצידי הטנק, הטנק נוסע בפול גז, והרימון מתפוצץ על המצרים שעברנו, והם עכשיו מאחורינו.
בשלב מסוים, מקלע המפקד מושבת. אני מבקש מכל אנשי הצוות להעלות לי את כל המחסניות של העוזי האישי שלהם, מניח אותם בשקע סביב פתח המפקד, ומתחיל לירות תוך כדי נסיעה מהעוזי על המצרים שמתחתיי. אני מניח שזה מחזה סוריאליסטי משהו: טנק ענק, שמתוכו נורים כדורי עוזי. בהבהק זרחני נוסף אני רואה את הנותבים של העוזי פוגעים בחייל שנמצא מטר מהטנק.
מדי פעם שפר פותח את המדף, יורה צרור בעוזי, ומדי פעם זורק רימון. אני בלהט הקרב, שפר משתתף איתי גם בלחימה בחוץ, ואני חייב בכל פעם להוריד אותו בכוח פנימה לטנק, הן כדי שלא ייפגע, והן כדי לטעון פגזים.
אין לי שום תחושת זמן. להערכתי הייתי במתחם המצרי שעתיים, אולי שלוש. לא יודע.
בשלב מסוים אני מחליט לוודא אם נותרו באזור שרידים של תחנות חורף או כוח ישראלי אחר. יוצא שוב מהמתחם המצרי ומתרחק מהתעלות המצריות 40-30 מטרים. קורא שוב בקשר־חוץ "תחנות חורף, מי שומע, עבור", ונותר ללא מענה.
התרגולת הראשונה שעושה מט"ק במצבים אלו היא לוודא שהאנטנה שמאחוריו מוברגת היטב. אני שולח אוטומטית יד לאחור לסובב את האנטנה, אבל היד לא מוצאת את האנטנה. שולח את היד יותר לאחור, ולא מרגיש אנטנה. כשאני מציץ לאחור, נגלה לעיניי המראה הבא: אין אנטנה. אין סל צריח. אין תאי זיווד. אין מגני זחל. כולם נפגעו והתעופפו ממטחי הארטילריה והאר.פי.ג'י. אני ממשיך לקרוא בקשר, אולי מישהו כן שומע אותי ואני לא שומע אותו, ולכן מבקש שאם מישהו שומע אותי, שירים זרקור. סוקר במהירות את קו הרקיע ומחפש זרקור. ואז מתרחש הפיצוץ האדיר בצריח.
מההדף אני מועף מעבר לצריח ומוצא את עצמי שרוע כשהרגליים על תובת הטנק והגוף על הצריח. ההלם אדיר, הגוף והנפש אינם מבינים מה קרה, רק חשים את המוות הקרוב. לשבריר שנייה אני לא קולט מה קורה ולא מרגיש שנפגעתי, רק כאבים חזקים בגב. מתעשת מייד ונשען על הצריח מבחוץ, עם הפנים פנימה, כדי לראות מה קורה בתוך הטנק.
המחזה קשה: הצריח עולה בלהבות, בעיקר באזור תא התותחן. בזווית העין אני רואה את שפר, שמצבו טוב והוא אפילו מחזיק מטף ומנסה לכבות את האש, ללא שום סיכוי. גם הוא גבר שבגברים. מבעד ללהבות אני רואה את ידיו של סירי נשלחות מעלה מתא התותחן. מנסה לנתק את פתיל הקשר של הכובע שלי, מה שבדרך כלל קל מאוד, אבל אני לא מוצא אותו. היות שהטנק עולה בלהבות ועלי לשלוף את סירי, אני קורע את פתיל הקשר. כאן אני מגלה לראשונה את הכוחות העל־אנושיים במצבי חירום, כי במצב רגיל אי אפשר בשום אופן לקרוע פתיל כזה.
כשאני שעון על הצריח אני אוחז בידיו של סירי, ובכוחות שמקבלים רק במצבים כאלה מעיף אותו מהצריח ישר אל צד הזחל, המופנה מזרחה. הלהבות עדיין לוחכות את בגדיו. אני קופץ אחריו, מגלגל אותו בחול, מכבה את האש, מוציא תחבושת אישית וחובש את החלק הנראה הפגוע ביותר. האמת היא שהוא נכווה קשות והכרתו היתה מעורפלת. לימים, כשבאתי לבקרו בתל השומר, הוא שכב כשרוב גופו חבוש, עם כוויות קשות בכל הגוף.
מאיר מגיח מתא הנהג כשעוזי בידו, מוכן לחסל כל איום, חושב שאנחנו חיילים מצרים וכמעט יורה בנו. שפר מצטרף גם הוא ועוזר לטפל בסירי.
תעלות המצרים נמצאות כמה עשרות מטרים ממערב אלינו. אני חובש את סירי בצידו המזרחי של הטנק, כך שהמצרים לא רואים אותנו, אבל אנחנו שומעים בבירור את הצעקות שלהם ואת הירי הכבד לכיוון הטנק הבוער. תוך כדי הטיפול בסירי אני צועק לשפר לעלות חזרה לטנק, לראות אם יש סיכוי לנסות להשתלט על האש או להוציא מקלע ותחמושת. שפר צועק לי שהטנק תחת אש כבדה, בכל פעם מזדעזע מחדש, ושואל אם אני בטוח בפקודה שנתתי ושעליו לעלות על הטנק. אני אומר לו שזו פקודה.
שפר האמיץ מטפס על הטנק, ולאחר שניות קופץ חזרה, אומר שהטנק חטף טיל נוסף, הכל עולה באש כבדה ואי אפשר יותר להיכנס.
אני מתחיל לברר את חומרת הפציעה שלי, אף על פי שעדיין איני חש כאב. למעשה, נפצעתי מעשרות רסיסים קטנים באזור הרגליים, מרסיס גדול שחדר לרגל ופצע את העצב הראשי של השוק, מרסיס גדול תחת הברך, מפגיעה בגב בגלל שהועפתי בפיצוץ ומרסיסים מפגיעות קודמות בשתי הידיים. הפנים שלי נשרפו, לא באופן קשה, גם הריסים והגבות. הריסים של עין ימין התחברו, כך שעין ימין נותרה סגורה ואני לא יודע אם היא קיימת או לא. את זה אין זמן לבדוק: המצרים קרובים, הצעקות והירי שלהם נשמעים היטב, חלק מהצרורות נשמעים כשהם פוגעים בגוף הטנק. הטנק עצמו בוער, ופגזי הארטילריה לא מפסיקים ליפול סביבנו ולו לשנייה. למזלנו, הטנק לא מתפוצץ, כנראה כי כבר יריתי את רוב הפגזים.
אנחנו מחליטים להתרחק מהמקום ולנוע מזרחה.
"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"
רוזנברגר. חוויתי הצלחות, שמחות, חרדות, אבל תמיד היה שזור בהם הכאב על החיים הצעירים שנגדעו // צילום: אפרת אשל

•  •  •

כשהועפתי מהצריח, עפתי עם העוזי שלי ושתי מחסניות שנותרו בחגור. את זה אפשר לזקוף לזכותו של מוני המג"ד, איש החי"ר, שכפה עלינו להיות בצריח כשהעוזי עלינו (מה שגרר טרוניות רבות, כי אין זה מכבודם של טנקיסטים להיות בטנק עם נשק אישי ב"הכתף" ומחסניות בחגור). מאיר ושפר גוררים ביניהם את סירי, הפצוע קשה, שנמצא בהכרה חלקית. כל אחד מהם כורך סביבו זרוע ותומך בכתפיו של סירי. אני מתנהל אחריהם, מאבד דם מהפצעים הפתוחים ומתחיל לחוש חולשה בכל הגוף.
מדי כמה שניות נוחת פגז במרחק קטן מאיתנו. המזל שלנו הוא שמדובר בשטח חולי, כך שהפגזים נבלעים בחול והרסס מועט. בהתחלה, עם כל שריקת פגז קרוב, אני משתטח ארצה. אחרי כמה עשרות פגזים, אני חש אפיסת כוחות וחושב לעצמי שאם אמשיך להשתטח עם כל פגז, יקרה אחד משניים: או שבנפילה ארצה העוזי יפלוט צרור שיפגע לי בבטן, או שלא אוכל יותר לקום, ואשאר שם. אני מחליט לא להשתטח עוד, ופשוט להמשיך ללכת זקוף בין הפגזים.
מדי פעם אנחנו חולפים סמוך לשיח, ואני מרגיש שיורים עלינו נק"ל. מתכופף מעט ויורה לכיוונו צרור קצרצר של שלושה־ארבעה כדורים, כי אני קצר בתחמושת.
מגיעים לדיונה גבוהה ומתחילים לטפס עליה, כשהכיוון מזרחה. כולי תקווה כי בכוחות אחרונים אוכל להגיע לראש הדיונה, ושנראה שתא השטח הבא נקי מפגזי ארטילריה. אולי נגלה צלליות של טנקים משרידי הפלוגה. מאיר מספר שהיה תשוש וגרר את עצמו אך בקושי במעלה הדיונה.
בראש הדיונה נכונה לנו אכזבה קשה. המראה מסביב נורא: כל תא השטח, עד קצה האופק, מוכה בארטילריה כבדה. בכל כמה עשרות מטרים נופלים פגזים בלי סוף. שום צללית של טנק לא נראית בסביבה.
יורדים מצידה המזרחי של הדיונה וממשיכים בצעידה חרישית וקשה. אני מאבד דם, ונעשה תשוש פיזית. בגלל התשישות אני מתקדם לאט מאוד. מאיר ושפר, שגוררים את יהודה הפצוע, מתחילים לפתוח מרחק ממני, ואני משתרך אחריהם. כשהם כבר במרחק של כ־70 מטרים לפניי אני רואה שהם מתחילים לנוע בסיבוב לכיוון מערב, הכיוון שבו נמצאים המצרים.
אני צועק להם לעצור מייד ומגיע אליהם לאטי. אני מבין שאני חייב למצוא דרך להוביל אותנו בבטחה לכיוון הנכון. בשלב זה אני מתחיל לתת פקודות: צוות, עמוד דום, עמוד נוח. ואז אומר להם: "המטרה היא להיחלץ לכיוון כוחותינו. היות שאתם לא מכירים את השטח, מעכשיו אנחנו צועדים בשמאל־ימין".
מתחיל לתת פקודות: שמאל־ימין־שמאל, שמאל־ימין־שמאל... הם כמובן אינם צועדים בשמאל־ימין, אבל נשמעים לקצב, כך שכולנו צועדים לאט, אבל יחד. המראה הזוי לחלוטין: ארבעה לוחמים ישראלים, שניים מהם פצועים, צועדים בשמאל־ימין, תחת הפגזה כבדה ביותר, בסביבה השורצת בחיילי קומנדו מצרים. לימים ראיתי סצנה הזויה כזאת בסרט "אוונטי פופולו".
לאחר כמה קילומטרים פוסקת אש הארטילריה הכבדה, ובכך יש רווחה כלשהי. אני מאבד דם, מרגיש שכף הרגל והנעליים טבולות בדמי. עין ימין סגורה, ואיני יודע מה גורלה. אני לא חש כאב, אבל הולך ונחלש.
אחרי עוד כמה קילומטרים של צעידה הזויה אני שומע רעש מנועי טנקים, שקרבים אלינו מכיוון מזרח. אני יודע שאלו טנקים ישראליים, אבל מבין שאם יראו אותנו, אנחנו בסיכון מיידי: הכיוון שממנו אנחנו מגיעים נמצא כולו בשליטה מצרית, בחוץ עדיין חשוך, וברור שאם הטנקים יגלו את הצלליות שלנו, הם יהיו בטוחים שאנחנו חיילי קומנדו מצרים ויחסלו אותנו.
אני פוקד על הצוות שלי להתחיל לנוע לכיוון ההפוך. אנחנו לא מספיקים להתרחק, ושלושה טנקים מתקרבים אלינו. אחד מהם נעצר 20-15 מטרים מאיתנו. אני שומע ממנו קולות בעברית ומזהה את קולו של המט"ק מיכה גולדמן. הוא פועל במקצוענות רבה, על פי התרגולת הנכונה כשמזהים חיילי אויב. נותן פקודה: "מקביל חי"ר על אש", ומייד מצודד אלינו את התותח.
אני רואה את לוע התותח מולי, ומקלע מקביל מתחיל לירות עלינו צרורות. הכדורים מגיעים ממש לרגלינו. מאיר יספר אחר כך שהרגיש את הכדורים מכל עבר, וממש חש את האדמה כולה רותחת סביבנו.
לפתע פוסק הירי, ואני שומע צעקות בצריח: "מעצור!" המקלע פשוט נתקע שבריר שנייה לפני שחיסל אותנו. אנחנו צועקים: "חדל אש! זה אנחנו, טנק 1ב'!" אבל בטנק לא יכולים לשמוע אותנו, כי מנוע הטנק פועל ואנשי הצוות חבושים בכובעי וי.אר.סי, המכסים על האוזניים.
בשברירי השניות שחולפים אני שומע את מיכה פוקד: "חלול חי"ר על אש!" אני רואה את הסדן נפתח, אור אדמדם של הצריח בוקע ממנו, ומייד מפלח את האוויר מפץ אור מסנוור, רעש אדיר, והפגז חולף סנטימטרים מעל ראשינו.
אני מחליט כי אם איני עושה מעשה, כאן מסתיימים חיינו. אני פותח בריצה לעבר הטנק (ושוב מתברר שבשעות כאלו, הגוף נטען בכוחות על־אנושיים). תוך כדי ריצה אני שומע את מיכה נותן פקודה נוספת: "תותח ח"ש חי"ר על אש!" - ותוך כדי ריצה חולף מעלי פגז נוסף. אני מגיע לטנק באיגוף קל ורץ לטלפון האחורי, שאינו פועל. מטפס על הטנק, מכה על הכובע של מיכה, וצועק לו: "חדל אש! זה אני! מוטי רוזנברגר!"
מיכה מרים את ראשו, ואת מראה פניו לא אשכח לעולם: הן חיוורות כשלג. הוא היה בטוח שאני חייל מצרי, שיושב מעליו ובא להורגו. הוא אחז בידו רימון יד, היה קפוא, ומבטו אלי.
אני מעיף מבט מהיר סביב ורואה שבקרבת מקום יש שני טנקים נוספים של הפלוגה. התרגולת היא שכאשר חי"ר אויב מטפס על טנק שלנו, מתחילים לירות עליו ועל הטנק במקלעים. אני צועק למיכה שוב שזה אני, מוטי, ושייתן פקודת "חדל אש", ויודיע גם בקשר־חוץ "חדל אש". מיכה נשאר קפוא ולא זז. אני חוטף ממנו את כובע הווי.אר.סי וצועק בקשר־חוץ: "תחנות חורף, חדל אש! זה אני, מוטי, 1ב'!"
החבר'ה יורדים מהטנקים. לא מאמינים שאני עדיין בחיים, לאחר שנעלמתי בתוך התופת כמה שעות לפני כן. כולם מחבקים אותי עם דמעות בעיניים. מיכה, אבי כהן ואחרים. משהו מביא לי ג'ריקן 20 ליטר, ואני גומע ממנו בשלוק אחד. חובש מגיע ומתחיל לחבוש אותי. בעין לא נוגעים, ואיני יודע עדיין אם יש לי עין או לא. מאוחר יותר יתברר שהיא ניצלה.
בזווית העין אני רואה את החובש מקבע עם מקל את האצבע של מיכה. מתברר כי לאחר שהטנק שלו ירה עלינו במקלעים והיה מעצור, ולאחר שגם הפגזים לא פגעו בנו, מיכה נטל רימון יד כדי לזרוק עלינו. היות שהכל התרחש כה מהר, מיכה משך ומשך בחוזקה את הנצרה, אבל היא לא השתחררה, והוא נקע את האצבע.
החובש גילה שגם שפר נפצע, ותקוע לו רסיס רופף ודי גדול בגב. בדיעבד התברר שהוא חטף גם רסיסים בראש, חלקם שם עד היום. שפר לא הרגיש את זה בכל "המסע לחיים" שעברנו.
אחרי עשרה ימים, מיכה נקלע למארב מצרי בציר "לכסיקון", ליד החווה הסינית. הוא נפצע קשה ומת מפצעיו.
מיכה, חברי היקר, אני מתגעגע אליך.

•  •  •

חייתי מאז חיים שלמים. ניסיתי לחזור לחיים. חוויתי הצלחות, שמחות, כישלונות, חרדות. אבל תמיד היו שזורים בהם עצב וכאב. כאב על החיים הצעירים שנגדעו. כאב על הנפש הזכה, שבחטף הפכה למשהו אחר.
פלוגת "חורף": 48 לוחמי טנקים. 17 חללים. כ־20 פצועים. אומץ בל יתואר. מסירות נפש למדינה ולחברים.
מאז המלחמה אני רואה בכל יום את המראות. שומע את הקולות. מריח את ריח הבשר החרוך. רואה את התמונות של גופות האויב הנדרסות תחת זחלי הטנק או מתעופפות באוויר, של אינספור פגזים המתפוצצים סביבי, של המקלעים יורקי האש, שהרתיחו את האדמה סביבי. של החברים המדממים.
רואה אותם בכל דקה, בכל שעה ובכל יום שעברו מאז.
"ואז קלטתי: נשארנו לבד, ומסביבנו חטיבה מצרית שלמה"
הטנק של מוטי בסיני  // צילום: מתוך האלבום הפרטי

המראות שלא מרפים

התקווה של מוטי: לטפל בהלם הקרב שלו
41 שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, אבל מוטי רוזנברגר (62) חי אותה עד היום. מראות המוות וזעקות החברים מלווים אותו ביום ובלילה. הלם קרב, קוראים לזה הפסיכולוגים. 
הוא הספיק להתחתן, להביא לעולם את הבת יעל (36), ולהתגרש אחרי שמונה שנות נישואים. לפני שש שנים ילדה יעל את נכדו הראשון. הוא חי בבית קטן במושב בהרי יהודה יחד עם בתו בת הארבע תום ואמה דפי.
"תמיד ניסיתי לחזור לחיים", הוא אומר. "התחלתי ללמוד אין ספור פעמים - מדעי הטבע, מדעי כדור הארץ, ארכיטקטורה - אבל תמיד נאלצתי להפסיק אחרי כמה חודשים, בגלל המלחמה שלא מרפה. זה השפיע על כל רגע בחיי".
הוא זוכר הכל. את החברה היפה מנתניה, שבאה לבקר אותו בבית החולים; את החובש שחשב שמוטי איבד יד ועין, ואחרי שנים פגש אותו בפלאפל וגילה שהוא בסדר; את החברים שלא חזרו.
"שנים המלחמה הזאת לא עזבה אותי. לא יכולתי ללוות את יעל לטיולים, להופעות, לאירועים המשמעותיים בחייה, כי התקפי החרדה לא הניחו לי. בבת מצווה שלה שהיתי רוב הזמן באוטו. היא גדלה בצל החרדות שלי".
בתחילה עוד ניסה מוטי להיות נוכח בעסק המשפחתי לייבוא מוצרים מחו"ל, "אבל שוב ושוב עברתי התקפי חרדה, ולא הצלחתי לעבוד. אז הייתי יושב בבית ועושה עבודות מינוריות, כמו לענות למיילים". העסק נוהל על ידי אביו, ולאחר מותו, עבר להיות תחת שמו של מוטי. לפני כשנה נקלע העסק לקשיים כלכליים. "יש חובות, אין פנסיה, אין כלום. נותרתי למעשה חסר כל. המעביד שלי בעסק ממשיך להעסיק אותי מטעמי סעד, כי אם לא הוא, אף אחד לא יעשה את זה".
מהחצר שלו רואים בבירור את הר הרצל, ובימי זיכרון שומעים היטב את החזן, את התפילות ואת הנאומים. ביום הזיכרון האחרון, התמוטט. "שמעתי מההר את 'אל מלא רחמים', ומייד לאחר מכן התחלתי לצעוד בירידה כדי לאסוף את תומי מהגן. פתאום תקפה אותי חולשה אדירה, כאילו מונחים עלי כמה טונות, ולא יכולתי לזוז. התחלתי לזחול עד לרכב. אחר כך הרגשתי יותר טוב, אבל למחרת, החולשה והלחץ בחזה גברו, ופינו אותי לבית החולים. שם גילו שאני עובר התקף לב. עשו לי מייד צנתור, שהציל את חיי".
הוא מעשן בשרשרת, "אני לא מסוגל להפסיק. התלות הזאת היא חלק מהטראומה". מבלה שעות ליד השולחן בחדר העבודה הקטן שלו, שעליו פרוסים כל חייו. מסמכים של החברה המשפחתית, ספר על המלחמה, שכתב אמנון רשף, מח"ט 14 הנערץ, ציורים של הבת הקטנה.
בתוך כל הכאוס, הוא מצא כמה נקודות אור קטנות וכמה "מלאכים טובים", שנוטעים בו תקווה לעתיד. עורך הדין שמטפל בו ללא תמורה, שכנה לשעבר שמסייעת לו, החברים מהצבא שנתנו לו סכום משמעותי, שהיה דרוש להגשת התביעה למשרד הביטחון, כדי שיכירו בנכותו הנפשית.
"אני חווה כבר 40 שנה הליכה בין עולם המתים לעולם החיים. יש לי טראומה קשה וכרונית שלא טופלה, הייתי צריך להגיש את התביעה כבר לפני שנים, אולי היום הייתי במקום אחר. אני רוצה להירפא".
בת־חן אפשטיין אליאס


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי