45 שנה אחרי: דוד זיו מרגבה חוזר לפציעה הפיזית והנפשית של מלחמת יום הכיפורים

קרני עם-עד MYNET קיבוץ, 17 בספטמבר 2018 18.09.2018 01:49
45 שנה אחרי: דוד זיו מרגבה חוזר לפציעה הפיזית והנפשית של מלחמת יום הכיפורים


ביום השלישי למלחמה נפצע רס"ן בדימוס זיו והגיע לבית החולים. שם שמע על מות אחיו הבכור יחיאל, ושם גם החלו לכרסם לראשונה תחושות התסכול והאשמה על כך שהוא נותר בחיים בעוד חבריו סביבו לא חזרו למשפחתם.




ארבעים וחמש  שנה חלפו מאז מלחמת יום כיפור ועדיין היא מצליחה להסעיר, לתסכל, לקומם, להטריד ולרגש עד בכי את מי שלחמו בה וחוו אותה (תרתי משמע) על בשרם.  רס"ן בדימוס דוד זיו (זיביל) , בן גבעת ברנר וחבר המושב השיתופי רגבה, היה אז מפקד מחלקה  בשריון שזה עתה נכנס לשירות הקבע שלו. דוד זיו נלקח היישר לחזית המצרית מקורס המט"קים שהוא היה ממפקדיו ,לחזית המצרית. ביום השלישי למלחמה  נפצע קשה, ובבית החולים התברר לו שאחיו הגדול  יחיאל זיביל מרגבה שהיה לוחם צנחנים במילואים , נהרג ביום הראשון למלחמה בחווה הסינית . לאחר החלמה ארוכה , כשהוא עדיין פצוע בגופו ובעיקר בנפשו, ביקש לבקר את משפחות פקודיו שנהרגו בקרב, אבל היו כמה מהן שלא רצו לראותו ואף 'האשימו' אותו במות יקיריהם.  לכן החליט להדיר רגליו מביתן ולחדול מביקורים. הוא חש תסכול רב בשל העובדה שהוא עצמו נותר בחיים, אם כי פצוע, ואילו אחיו המילואימניק שהיה כבר מטופל באשה וארבעה ילדים קטנים לא שב לביתו.


דוד זיו התגייס לשירות בשריון בנובמבר 1970, בינו לבין יחיאל הבכור היו 12 שנה וגם אחות נוספת. הוא עבר מסלול של מבדקי טיס ולאחר שנשר מהם החליט שעדיף לו לנוע ולהסתער על טנק מאשר לרוץ בג'בלאות. המשפחה של יחיאל עזבה את גבעת ברנר בשנת 66 ועברה להתגורר ברגבה, דוד שהיה אז בן 14 הצטרף למושב השיתופי לאחר שהגיע לבקר את המשפחה השכולה לאחר המלחמה ונפגש במי שהפכה להיות אשתו ואם ילדיו.


דוד זיו: " ערב פרוץ מלחמת יום כיפור הייתי מפקד מחלקה בקורס מפקדי טנקים. המ"פ היה סרן נמרוד גאון ז"ל מהשיר הידוע של שלמה ארצי 'שיר חייל' ('אני שומע שוב  ברגעי השלווה..') וכמו שמספרים הוא היה יפה תואר וקפדן מאוד שעם הזמן התרכך והתגלה כרגיש ואנושי. היינו בסדרת חינוך בפ"ת כאשר קיבלנו הוראה לחזור לבסיס עקב השמועות  על מלחמה בפתח. מקורס המט"קים והשלמת קורס קציני שריון גיבשו גדוד של טנקים מסוג  מג"ח וצנטוריון ומינו את עמרם מצנע למג"ד. הגדוד נקרא בתחילה 169 ואחד כך הוסב שמו לגדוד 79.  ביום שישי 5.10 שעה 12.00 עשינו את דרכנו בטיסה מחצרים לביר תמד'ה בעוד הטנקים הובלו על ידי גוררים.  הגענו לשם וכל הלילה עבדנו כמשוגעים על זיווד וחימוש הטנקים שלא היו במצב ממש תקין.  למחרת בסביבות השעה 12.00 הוציאו את הטנקים לתיאום כוונות . בשעה 14.00 הפציצו את ביר תמד'ה שני מטוסי סוחוי מצריים. יצאנו מהסככות והתפרסנו בשטח. לאחר מכן התחלנו לנוע על הזחלים בדרך לרפידים. עם ערב הגענו לביר גפגפה".


הפלוגה של זיו התפצלה לשלושה כוחות כדי לצוד כוחות קומנדו מצריים. הוא פיקד על מחלקה גימל. תוך התקדמות לעבור מעוזי הגזרה המרכזית של התעלה ספגו אבידות קשות וגם הטנק של נמרוד גאון נפגע ממארב. הטנק  של דוד השמיד את הכח שירה על גאון שנפצע מצרור והורה לו להמשיך ולהתקדם.  הוא אסף שתי מחלקות טנקים ותוך התקדמות נפצע בידו ונחבש במקום.  בתאריך 7.10 נורה לעבר הטנקים ירי ארטילרי  כבד מהסוללה המצרית מול אגם תמסח. "לפתע חשתי כאב עז בגבי וכל הגוף שלי שותק לגמרי. בדיעבד התברר שכדור חדר מהגב ויצא דרך עצם הבריח בחזה. מסביב נפגעו לוחמים נוספים.  "למרות הפציעה הקשה לא איבדתי הכרה ואני זוכר עד היום את אנשי הצוות שלי מביטים בי בעיניים קרועות לרווחה . פינו אותו בקומנדקר לתאג"דתוך שאני קשור לכיסא. כשעתיים לאחר הפינוי נהרג המ"פ נמרוד גאון וכל המחלקה התפרקה לגמרי.


  • אתה מעיד על עצמך שנפצעת קשה בגוף אבל גם הנפש נשרטה עמוקות..

  • נכון שנפצעתי באורח קשה וגם השיקום לקח זמן רב, אבל בבית החולים נודע לי שאיבדתי אח . המשפחה שלו היתה שרויה באפלה משום שהוא היה מוגדר כנעדר זמן רב ואפילו חשבו שהוא שבוי. אבל מלוחמים פצועים שהיו אתו והגיעו כמוני לבית החולים הבנתי בדיוק מה קרה. בנוסף איבדתי חברים לא מעטים. לאחר שהתאוששתי מהפציעה הפכתי להיות סטודנט ועברתי טיפול פסיכולוגי , אבל לא הלכתי למשפחות.  בזמן הפציעה הם ממש גירשו אותי מביתן. טענו שאני חזרתי והבנים שלהן לא. למרות שהייתי חצי משותק לא יכולתי לשאת את תחושת האשם ולהכיל את שאמרו לי. גם גיסתי האלמנה  היתה אומרת שאין צדק בעולם.. שאחי נהרג והותיר אותה וארבעה ילדים בעוד אני נשארתי בחיים כרווק. זה מטען כבד ולקח לי שנים להתאושש ממנו.

  • למרות מה שעברת חזרת כקצין לשירות מילואים?

  • הצלחתי להשתקם מבחינה פיסית וחזרתי ליחידה בבית הספר לשריון. זו היתה יחידה בה שירתו פצועים, שבויי מלחמה, אחים שכולים. הכשרנו את דור הלוחמים הבא אבל בעצמנו לא יצאנו לקרב.  זרמתי עם החיים, לא הסתכלתי אחורה, אבל לא חדלתי מלספר על המלחמה ההיא ולוחמי כיפור נפגשים מדי שנה לקראת המועד.


לימים הפך דוד למהנדס תעשיה וניהול. כיום הוא עצמאי שעוסק ביעוץ ארגוני ולחברות וארגונים עם התמחות בשרשרת אספקה ומערכות מידע.


קרני עם-עד     

למקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי