דבר המשפחות, רוני גבאי אחיו של מוטי גבאי ז"ל

משפחות יקרות, לוחמי ומפקדי גדוד 79, אורחים,

ושוב נפגשים אנו כאן כולנו יחדיו, בני משפחה, לוחמים, מפקדים, אתם הגיבורים שעברתם את אותה התופת.

 משפחה אחת גדולה.

 מרשה אני לעצמי לכנות את כולנו משפחה וזאת בזכות הקשר החם והרצוף במשך כל ימות השנה,  קשר שבא לידי ביטוי במפגשים, באמצעות מיילים, ובעדכונים אותם אנו מקבלים באופן רצוף ושוטף (ופה המקום להודות בשמי ובשם המשפחות לכל מי שטורח ופועל ללא לאות לשמירת הגחלת והמורשת של הגדוד המפואר הזה שנקרא גדוד 79. יישר כוח לכולכם! רמי מתן, עופר דרורי, ברטי אוחיון, זאב פרל)

ובכן נפגשים אנו כולנו יחדיו, נזכרים ומזכירים בהרכנת ראש ובכאב עצור ועצום את יקירנו שנפלו באותה מלחמה ארורה!

39 שנים חלפו מאותה המלחמה.

 39 שנים בהן לא שכחנו את יקירנו ולו גם ליום אחד. שנים בהן נזכרנו בהם, שנים בהן הזכרנו אותם. ציינו תאריכים ומאורעות, סיפרנו לילדנו, חלקנו גם לנכדינו, ודיברנו בשיבחם ובאישיותיהם של כל אחד ואחד מהם.

_____________________________________

במשך כל השנים הללו ועד שנת 2000 בה הלכו הוריי לעולמם, שניהם באותו השבוע! פקדו הוריי פעמיים בשבוע את חלקת הקבר בה נטמנו שרידי גופתו של מוטי אחי.

ישבו, נזכרו, בכו וטיפחו את החלקה כאילו היתה זו גינתם הקטנה.

כאשר תש כוחם עברו הם לביקור של "רק" פעם אחת בשבוע.

כיום, כצוואתם הבלתי כתובה של הוריי, עושה זאת אני וממשיך לעלות לחלקה, לשטוף, לשתול, לטפח ולשמר את אשר השאירו הוריי.

___________________________________

מוטי היה בחזקת נעדר כהגדרת הצבא במשך כשנה ותשעה חודשים, עד אשר במסגרת עיסקה עם המצרים הוחזרה מסיני גופתו, או מה שנשאר ממנה.

היו אלו להוריי חודשים של סיוט מתמשך, חלום בלהות. חיים בין תקווה לייאוש!

ביקורים במוקדים שהקים הצבא בהם הוצגו תמונותיהם של השבויים והנעדרים מהגיזרה המצרית, כאשר כל חייל שישב כפות ומורכן ראש, וכל חייל לא מגולח, היו בעיניהם מוטי!

"הנה מוטי קראו בשמחה ובתקווה" בהתבוננם בתמונות.

"תראה את האף שלו"! "את העיניים שלו" "זה בטוח מוטי"...

וכך יום,יום. שבוע אחר שבוע, חודש רדף חודש.

 מתמונה לתמונה בחדר המשפחות, ומחדר המשפחות לתמונות בעיתון ומתמונה בעיתון לצילום בטלביזיה. כולם היו מוטי.

אבל לא.

אף אחד מהם לא היה מוטי.

ואני כבר ידעתי שזה לא מוטי!

 וכך עברו הימים, עברו השבועות והחודשים, ושום מידע. שום ידיעה. בין תקווה לייאוש.

ורק גיורא גיסי, בעלה של אחותי אילנה, ואני, רק שנינו ידענו את האמת! ידענו שמוטי נהרג!

 ידענו את האמת ושתקנו! לא יכולנו לספר!

לאחר שהצבא לא ידע או לא רצה לספר לנו מה עלה בגורלו של מוטי, לקחנו פסק זמן מהיחידות להן היינו מגוייסים וירדנו לסיני. וכמו שני בלשים התחלנו להתחקות אחר עקבות הגדוד והפלוגה (פלוגה ו' למי שלא יודע) עד שהגענו בדרך לא דרך לפאיד, מעבר לתעלה.

שם ישבו שרידיו של הגדוד.

 שם נודע לנו על גורלו של מוטי.

אמרו לי חיילים בדרך: "אל תגיד שאתה מחפש את אחיך"! "אם תגיד אחיך – לא יגידו לך". "תגיד חבר", "שכן"... וכך עשיתי.

אמרו לי...

_________________________________

חזרנו גיורא ואני הביתה למשפחות, ושתקנו. לא סיפרנו. לא ידענו מה פחות גרוע יהיה להורים?! לא היו לנו את הכלים להתמודד ולדעת!

להודיע? לא להודיע? אולי זה לא נכון? אולי הוא חי? להשאיר אותם בתקווה שאולי הוא חי ויחזור יום אחד? דילמה..!!

וכך, במשך חודשים על גבי חודשים נשאנו גיורא ואני את הידיעה בלבנו עד לאותה בשורה רעה ומרה הרשמית של הצבא על נפילתו של מוטי.

לאמיתו של דבר היו הוריי ספקנים לגבי זהותו של מי שטמון באדמה מתחת לאבן השיש באותה חלקת הקבר. "אחרי כל כך הרבה חודשים" אמרו הם, "איך ניתן היה לזהות"? אולי זה לא הוא?

מעולם הם לא אמרו "אנחנו הולכים לבקר את מוטי"

בסוף השנה הבאה היה אמור מוטי להיות בן שישים!

בן שישים אתם קולטים?

אבל לא!

מוטי לא יהיה בן שישים.

 גם בשנה הבאה מוטי יהיה רק בן 19.5.

כבר שלושים ותשע שנים מוטי בן 19.5!

צעיר לנצח כמו שנהוג לומר!

__________________________________

בני משפחה יקרים,

כולנו שילמנו מחיר,

  את המחיר הכבד ביותר!

איבדנו בן משפחה!  

  אין גרוע מכך!

ולמרות השנים הרבות שעברו הלב עדיין נחמץ והבטן עדיין מתהפכת כל אימת שנזכרים ביקירנו שאינם כאן עימנו.

 ולכם אנשי הגדוד היקרים, מפקדים ולוחמים,

 לכם אני מבקש לשוב ולהודות בשם המשפחות השכולות על מפעל ההנצחה האדיר של הגדוד. על טקסי הזיכרון שאתם מקיימים, ההזמנות שאתם שולחים לנו לתרגילי הגדוד, על ספרים שנכתבו, תמונות שפורסמו ועל כל אמצעי כתוב ומצולם, ברדיו ובטלביזיה שאתם מביאים לידיעתנו.

לא שכחתם את יקירנו ולא שכחתם גם אותנו בני המשפחה!

תודה לכם,

אני מבקש לסיים את דבריי במספר מילות אקטואליה:

בימים אלו החלו להתפרסם חלקית ידיעות מתוך מסמכי וועדת אגרנט שחקרה את מחדלי אותה מלחמה ארורה.

אנו כלל הציבור בישראל, אנחנו המשפחות השכולות, ובטח אתם הלוחמים שנתתם מדמכם מגופכם ומנפשכם הפגועה, כולנו ידענו כבר אז מי היו האשמים העיקריים אם לא היחידים במחדלי אותה המלחמה ותוצאותיה.

ואלו לא הייתם אתם. לא!

אתם הם הגיבורים של אותה מלחמה, אתם הם אלו שבלחימתכם הנועזת חיפיתם על מחדלי אותה הממשלה והצלתם את המדינה מחורבן בית שלישי!

כולי תקווה שממשלות ישראל תשכלנה להיות ערניות ותדענה להגיב נכון ובזמן לאיומים המתרגשים עלינו מרחוק ומקרוב.

נהוג היום לומר "האביב הערבי"

חברים ,אביב יש רק בעונות השנה! בטח לא במדינות ערב!

תודה רבה ושנפגש בשמחות,