קמ"ט 73 ערב יום כפור
|
דוד זיו
דברים שכתב דוד זיו (זיביל) על פלוגה ח' מגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים.
קמ"ט 73 ערב יום כפור
מבוא
מאז 2003 אנו נאספים לזכור את יקירינו שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
מידי שנה אנו מסיטים את מסך השנים שהצטבר מאז 1973 ומציצים יחדיו אל אותה תקופת נעורים שנצרבה בתודעתנו, בגופנו ובנפשנו......
פלוגה ח' של קמ"ט גד' 196 קיימת בשבילי מהיום שהגעתי אליה כחניך מגדוד 184 בנובמבר 71 . המ"פ היה רמי כהן ומ"מ 2 המחלקה אליה הוצבתי בקורס היה רוני עופר. מפקד הקורס היה גלעד אבירם ומ"פ ז' היה בובו (שאול אדלר).
בתום קורס הקצינים הוצבתי בפלוגה ח' ומוניתי למ"מ 2 במקומו של רוני שהשתחרר.
המפקדים התחלפו , מפקד הקורס היה אמיר יופה, מ"פ ז' היה רמי מתן ומ"פ ח' אריה וייסמן – שני פנימיונים מקצוענים אשר הביאו גם את הווי הפנימייה לשטח .
בפלוגה הרגשתי בבית. מצד אחד היו אלו חברי לקורס ששימשו מדריכים , אילן מטס, מיקי חמו, יעקב רוזן ומאידך סמל המחלקה שלי היה רון גינוסוב ששימש כמדריך שלי בקמ"ט וכן הוותיקים אריה טפר , שמעון כהן ודני בירו
בפלוגה ז' מצאתי את רוני זילבר, גיורא שמיר, דודי פלדמן, יורם זינגר, יוסי פרי גם הם עמיתי לקורס המטק"ים.
בשבילי פלוגה ח' היא צוות המפקדים והחניכים שהיו איתי לאורך כל שנת 1973. את אלה שאינם איתנו היום אני רואה משתקפים בדמותם של בני המשפחה, והאמינו לי הדמיון רב וחותך בלב.
בתום מחזור ההדרכה הראשון עזבו את הפלוגה מפקדי המחלקות 1 ו-3 נועם ובויאנג'ו ובמקומם הצטרפו לפלוגה יפתח יעקב ויזהר דקל.
ביולי 73 החל מחזור הקמ"ט האחרון שלי שבסופו עמדתי לשנות תפקיד.
ליפתח ויזהר היה זה מחזור שני כמפקדי מחלקות.
בתחילת המחזור התחלף אריה וייסמן
אריה המ"פ היה בחור כריזמטי שובב ופרוע.
אנו היינו צוות מאד מקצועי, אך כשידענו שויסמן מחייך הגדוד הולך להתהפך. בכל מסגרת של תחרות גדודית בין פלוגות המג"ח לבין פלוגות השוט , תמיד ידינו הייתה על העליונה , במסלולי צוות בתרגילים פלוגתיים ושלא לדבר על ערבי הווי.
להיות מ"מ בקמט היה כבוד גדול, וזאת מכיוון שאנשי הסגל היו ממצטייני קורסי הפקוד מחד, ומאידך ניתנה לנו האפשרות לעצב מפקדים חדשים לצה"ל. אנו לקחנו חיילים
"המומים" ושינינו את ההתנהגות שלהם מחיילים שרק מבצעים פקודות למפקדים המסוגלים לקחת אחריות , לשלוט בטנק ולפקד על צוותו. מעבר לכך היה תענוג רב לעבוד עם החניכים מכיוון שהיו חבר'ה עם ראש על הכתפיים וחדורי מוטיבציה.
הסיפוק בעבודה היה לחוש בתהליך השנוי שעוברים החיילים וזאת תוך לוח אימונים עמוס מאד.
לא היה אושר גדול יותר מלשבת על כסא הגנן כשמאחוריך נעים הטנקים של הפלוגה ,בחולות שבטה . בייחוד נהניתי לעבור ליד החניון של הקק"ש שהחניכים בו היו הבוגרים של המחזור הראשון שלי בקמ"ט, ולמלא אותם באבק.
וייסמן נתן לנו חופש פעולה ויצירתיות כדי להגיע ליעדים שהציב לנו, והדבר התבטא בהישגים המקצועיים של הפלוגה, ובמערכת היחסים הטובה בסגל.
את ויסמן החליף נמרוד גאון שהיווה לו אנטי תזה, ראשית בהופעה, יפה תואר , מסודר וקפדן, שנית מקפיד על הכללים ולא מעגל פינות . מנהל פלוגה על פי הספר. מקיים ישיבות מסודרות ונותן משמעות גדולה יותר להיררכיה בפלוגה דבר שהוליד עימותים לא אחת ביני לבינו .
הקרח בינינו נשבר למיטב זכרוני לאחר מסלול הצוות בו הוא למד שכדי לעמוד במשימה יש לפעמים לשים את ה"ספר בצד". מסלול הצוות שתוכנן לקחת כ-3 ימי אמון הסתיים ביומיים וזה בזכות יכולת האלתור והנחישות של קציני הפלוגה.
בהמשך למדנו שמאחרי ה"קשיחות" של נמרוד מסתתר בחור רגיש וחכם והמתח שליווה אותנו בתקופה הראשונה התפוגג והפכנו לחברים טובים.
ערב מלחמת יום הכיפורים שהינו בסדרת החינוך בפתח תיקווה.ביום ד' חזרנו לבסיס עקב שמועות על מלחמה באופק.
סיפור הקרב
05/10/1973 יום ו' שעה 12:00 עלינו על נורד בחצרים כשהיעד הוא ביר תמד'ה.
טסנו קרוב מאד לקרקע כדי שהאויב לא יזהה שצה"ל מעבה את המערך העורפי שלו.
בביר תמד'ה חברנו לפלוגות המג"ח של קורס הקצינים, ומצנע התמנה למג"ד שלנו.
בביר תמ'דה התלבשנו על הטנקים שבימ"ח והחלנו לזווד אותם בציוד ובתחמושת. הטנקים לא היו במצב הכי תקין, ולכן הצטרכנו לבצע השלמות ציוד. נמרוד יצא לתדרוך אצל מצנע , ארז הסמ"פ סייע למפקדי המחלקות בהכנת הטנקים לכשירות, ואילו אני הייתי בפתח הכניסה לבסיס כדי ל"חטוף" משאיות תחמושת ולתעל אותן לפלוגה. ימניק הקשר הלך לסחוב מכשירי קשר ולהתקינם בטנקים.
עבדנו כל הלילה כמשוגעים, ברקע הייתה התרעה על בואו של האויב "גורודיש" שיבוא לבדוק אם משטחי העבודה נקיים. מכיוון שזה הדבר האחרון שהטריד אותנו באותה עת החלטנו, קציני הפלוגה
לשלוח את החניכים לישון.
06/10/1973 בסביבות 12:00 בצהריים למרות השבת הוצאנו את הטנקים לתיאום כוונות, כדי שההכנות לקרב תהינה מושלמות.
ב – 14:00 הפציצו את ביר תמדה שני מטוסי סוחוי מצריים . כהרף עין יצאנו מהסככות והתפזרנו בשטח.
התחלנו לנוע על זחלים לכיוון רפידים תוך שאנו עושים חנייה במעברי הג'ידי.
עם ערב הגענו לביר גפגפה, הפלוגה התפצלה ל- 3 כוחות שאמורים היו לצוד כוחות קומנדו מצריים. מחלקה 2 בראשותי פטרלה בציר החת"מ ואילו נמרוד וארז עם מחלקות 1 ו-3 התפצלו להגנה על אום חשיבה ועל בסיס רפידים.
לקראת השעה 21:00 חברנו כולם לגדוד והחלנו לנוע לכיוון טסה.
בטסה קיים מצנע תדריך, וכיוון אותנו לעבר המעוזים שבגזרה המרכזית- חזיון (צפונה). מחלקה 1 של יפתח סופחה לכוח של נתן בן ארי הסמג"ד. לאחר כשעתיים שיצאנו נקלענו למארב בצד שמאל של הדרך. אני נעתי אחרי נמרוד, שנינו הדלקנו אורות , לפי התרגולת, וירינו מכל הבא ליד על חיילי האויב , עד שהרגשנו שהאש השתתקה. בינתיים ארז הסמ"פ שהיה במאסף ניפגע פגיעה קטלנית.
בחזרה לציר הראשי ניפגע הטנק של נמרוד ממארב , הספקתי להשחיל בחוליה מעיך ולחסל אותה. התקרבתי לטנק של נמרוד, והוא סימן לי שיש לו תקלה שאמשיך והוא יחבור אלינו כשיסיים להתגבר על התקלה.
בהגיעי לציר אספתי את המחלקה שלי ואת המחלקה של יזהר תוך שאני מסמן את מיקומי לכולם בזרקור הירוק שליד מקלע המפקד. גם המצרים קלטו את הסימן ודפקו צרור שריטש לי את כף יד ימין. מכבי מוצרי התותחן חבש לי את היד , דיווחתי למצנע על מצב הפלוגה והוא הורה לי להעביר את הפלוגה לרשת הגדודית . המשכנו הלאה –מערבה לכוון נוזל, אגם תמסח
07/10/1973 הלילה התבהר והגענו לעבר הסוללה, מצפון נע רמי מתן עם הפלוגה שלו ואילו אני בראש פלוגה ח' (למעט יפתח שהצטרף עם המחלקה שלו לנתן בן ארי הסמג"ד).
הגענו לסוללה מול אגם תמסח והמון אדם פתח עלינו בירי. ירינו עליהם מכל הכלים, לפתע חשתי מכה אדירה בגב, וכל פלג גופי העליון שותק, חטפתי כדור בגב שיצא דרך עצם הבריח שבחזה, פתיל הקשר נותק, בקול אימים צעקתי להורטיג הנהג שיסיג את הטנק לאחור, למרבית הפלא למרות שהקשר לא היה מחובר שמע הורטיג והכניס לרברס. הטנק של יורם אילון ניתקע על הסוללה .
יורם נפגע ובהמשך גם שאר אנשי צוותו , יעקב ראובני ודב פישקופ. שולמן הנהג היה היחיד ששרד מהצוות של יורם ..
סימנתי למכבי שאיני יכול לעלות על הדום המפקד. מכבי תפס פיקוד והחל לכוון את הטנק לאחור (לפחות הצלחתי איתו כמט"ק), לפתע חשתי הקלת מה כששמעתי את קולו של נמרוד בקשר כשהוא מכוון את מכבי לשטח מסתור.
יפתח ונתן הסמג"ד הגיעו לשטח המסתור, יעקב רוזן הסמל של יפתח שלף אותי מהטנק כמו חבילת סמרטוטים. הספקתי לזהות את אנשי הצוות מתבוננים בי בעיניים קרועות, נוח סגל, יאיר מרנין וישראל מרדר. כל פלג גופי העליון היה משותק בזה הרגע הבנתי שיתכן שלא אחזור הביתה בחיים, החלטתי עם עצמי שאסור להשלים עם המצב ושאסור לי לאבד את ההכרה .נתן הסמג"ד שלף את צעיף המנהיגות ממצנח המרגמה שהיה תלוי על צווארי ודחף אותו לחור שנפער בחזי לעצור את הדימום, ואמר יהיה בסדר.
מאי שם הופיע דוד בן סניור עם הקומנדקר שלו , רוזן הושיב אותי בכסא שליד הנהג, בן סניור קשר אותי בסרט של 03 לכסא וכך פינה אותי לתאג"ד בטסה, עם חניית ביניים במפח"ט..
בתאג"ד פגשתי את רסיסי הצוות של חנוך, את יצקן ואת בועז כנען שהסתובבו המומים, בני שחר שכב לידי פצוע וגנח מכאבים (עם בני המשכתי לבלות אחר כך גם בבית החולים מאיר)..
כשעתיים לאחר שפוניתי נהרג נמרוד והפלוגה התפרקה, שרידי הפלוגה חלקם עברו לרמי לפלוגה ז' וחלקם ל גדוד 184.
לימים נודע לי שלאחר שנפצעתי תפס רוני עופר פיקוד על הטנק שלי ועל כך נכתב בספר מבצע אבירי לב של גדוד 184..
מחשבות ומסר אישי
לעיתים אני מתחבט בשאלה מדוע אני מגיע למפגשים הגדודיים? הרי את סיפורי הקרבות מיצינו וכל אחד מצא את הפינה השקטה שלו ומדוע לגרד את הצלקות?
התשובה פשוטה אך מורכבת!!!
אני מגיע לחבק את המשפחות השכולות , לחבק את חברי, בייחוד את אלו שנשארו שם , להעביר מסר גם לדור הצעיר, לסגור קצוות שנשארו פתוחים מאז , ובעיקר לשאוב כוח מציבור האנשים הזה שאלמלא הוא מדינת ישראל הייתה במקום אחר .
בנוסף אני מרגיש שאם במסגרת מפגשים אלו אני יכול לסייע לחברי שהמלחמה שלאחר המלחמה בעבורם לא הסתיימה, אז זוהי תרומתי.
הנעורים שלנו הסתיימו בחטף ומבלי שתכננו, טראומת המלחמה עשתה אותנו מבוגרים בעל כורחנו.
בשנות ניסיוני בחינוך המיוחד ראיתי שחלק מקשיי הלמידה של ילדים מוכשרים ככל שיהיו נובע מכך שהם דילגו על שלב אחד או שניים בסולם ההתפתחות.
כך גם אנחנו שהתבגרנו ללא עצירות וללא תחנות ביניים, לא נפרדנו כיאות מהחברים שלנו שנפלו בקרב , לא הספקנו לתור את העולם בתרמילים ולא התאפשר לנו להיות ילדים לעוד רגע .
ארבע שנים לאחר המלחמה , ששקע האדרנלין ולכאורה עליתי על דרך השגרה, משפחה ,לימודים, מצאתי את עצמי תקוע תוהה על סדרי העדיפות בחיי . יש מי שהגדירו את המצב כאפטר שוק, על העולם היקר לי שנהרס, מותם של חברי ומותו של אחי בקרב.
כאן התחילה המלחמה שלי שלאחר המלחמה, לחזור למסלול חיים נורמאלי של בחור בגילי.
התמזל מזלי וקבלתי סיוע פסיכולוגי כדי להתמודד עם האבדנים שנפלו עלי כאשר המסע שבו השתתפתי סייע לי להיפרד כראוי בנפשי מאחי שנפל בפתיחת ציר טרטור ,מחברי ומחניכי שנפלו במלחמה מחד, ומאידך לקחת את החיים בפרופורציה ולבנות מחדש את השאיפות של חיי.
המשמעות של להיפרד מהחברים שנפלו הייתה להיפרד מרגשי האשם , שמה לא הייתי שם מספיק בשבילם ברגע שהזדקקו לי וזאת מכיוון שנפצעתי ונטשתי. להיפרד מרגשי האשם שמא החיילים שלי היו חסרי מיומנות דיה לעמוד חשופים בצריח כיוון שאולי לא אימנתי אותם כראוי. להיפרד מהאובססיה לחזור לצבא ואולי לתקן היכן שאולי נכשלתי.... כן לנתק את עצמי ממה שהיה קורה אילו..... להפנים שאת הנעשה אין להשיב ולהמשיך הלאה
לבנות עם הורי מערכת יחסים חדשה שתפריד בין המסלול שבחרתי בחיי לבין רצונם שאמלא את החסר שנוצר במשפחה כתוצאה מנפילתו של אחי . לחיות את חיי, ולא להמשיך את חייו .....
אני מקווה שבמפגשים הבאים יהיה לנו הכוח להסתכל פנימה לנפש ולשתף האחד את השני במלחמה שלאחר המלחמה , בקרב של החזרה למסלול, ושנוכל להוסיף עוד פן לזיכרון ממרום גילנו.
דוד זיו (זיביל)