ליל ה-16 באוקטובר 1973
|
יגאל אגייב ז"ל
מתוך יומנו האישי של צלם דובר צהל יואל נץ שסופח לגדוד 79 בליל ה-16 לאוקטובר בנגמ"ש התאג"ד. אני אילן גיא בן דודו של יגאל אגייב ז"ל וקיבלתי את הטקסט מיואל נץ הצלם שכתב את הסיפור
בחוגים של דובר צה'ל דיברו כי הלילה נועדה לחטיבה 55 בפיקודו של דני מט משימת הפריצה אל עבר המערך המצרי. ביקשתי להצטרף אל אחת מיחידות החטיבה ונעניתי בסירוב.
"תצטרף אל חטיבה 14" אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין".
הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לקראתי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב "סטַקַאטוֹ" – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.
הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".
עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" – "לקסיקון"). אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.
בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.
תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ'שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.
"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"
הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת בדם. הרופא בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.
החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:
"איך שהטנק המצרי התלקח!"
"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"
הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:
"זהירות, שוכב כאן פצוע!"
החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:
"הוא איננו פצוע."
הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:
"דוקטור, איך הביצים?"
הרופא השיב לו:
"אלף-אלף…" והזריק לו מנת מורפיום.
בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.
"אורחים היינו צריכים בזלדה…" רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"
"הייתה זו אבן אל גינתי" חשבתי בלבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.
השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הטנק פתח את תריס שדה הראיה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.
פתח הזלדה נפתח. מחוצה לה כבר חיכו בחורים מחיל הרפואה. הושיטו אלונקות אל פנים הרכב. בהנחיית הרופא החלו להעמיס בזהירות את הטנקיסטים השרופים על גבי האלונקות ולשאת אותם אל האוהל. תמהתי אם היה זה אותו התאג'ד, אשר אליו הגיעה החוליה שלנו לחזית ביום הראשון לבואנו לסיני. חסידי חב'ד מכל מקום, היו שם.
יצאתי מתוך הרכב בו עבר עליי ליל האימים הארוך ביותר בחיי. נעצתי את עיניי בראי הצד של הזלדה, התבוננתי בהשתקפות פרצופי בו ונשימתי נעתקה לפתע מן התדהמה: מבעד לאבק הסמיך שכיסה את פרצופי ניבטים היו אליי פניו של אבא! איני זוכר כי אי-פעם מישהו הצביע על דמיון ניכר שקיים כביכול בין תווי פניי לבין אלה של אבי. אין לי כל הסבר לתחושת הדמיון לאבא שריגשה אותי כל כך במעמד ההוא.
מבין עשרים ושלושה הטנקים של היחידה שאתם יצאה הזלדה שלנו, שבו מן המשימה שמונה בלבד. שלושה מן הטנקים השבים היו פגועים, אבל מסוגלים היו לנוע בכוחות עצמם. אחד מהם עשה את הדרך בלא תותח.
עזרתי להוציא מן הטנקים הפגועים את הפגזים ולשאת אותם לעבר הטנקים השלמים.
נטלתי עוזי ומחסניות מרצפתו של טנק פגוע, היססתי רגע קט ותליתי את העוזי בהחלטיות על כתפי. את הרובה הצ'כי שלי הותרתי בזלדה. הרבה יותר קל לצלם כאשר עוזי תלוי לך על הכתף ולא – רובה צ'כי, ומאידך – לא הטנקיסט הפצוע, וודאי לא ההרוג (חלילה) – לא ישא באחריות בעד אובדן הנשק במהלך הקרב.
התבררה לנו משימתה האמיתית של החטיבה: הלוחמים אשר אירחו אותי אור ליום ה-17 לאוקטובר חסמו בעד הכוחות המצריים, מלהפריע מצד צפון את צליחתה של תעלת סואץ. ראש החץ של חטיבה 55 חצה את התעלה בסירות גומי במהלך הלילה. הלוחמים תפסו ראש גשר בגדה המערבית, הטנקים הראשונים חצו בעקבותיהם את התעלה על גבי דוברות "תמסחים" והחלו פועלים כנגד מטרות מצריות ובעיקר – כנגד סוללות קרקע-אוויר.
הכול היו חרדים כעת לשלומם של הבחורים אשר מעבר לתעלה. האם יחזיקו מעמד מול המאמץ המלחמתי המרוכז שהמצרים צפויים להפנות כנגדם? הקריין ברדיו אמר כי ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר עומדת להשמיע הודעה חשובה. בקול לאה, ועם זאת בנעימה בוטחת הצהירה ראש הממשלה כי כוחות צה'ל החלו פועלים בגדה המערבית של תעלת סואץ. גולדה ציינה בסיפוק רב, כי קרובה כעת שעת הכרעתו של הכוח המצרי, למרות שעלה בידי המצרים להפתיע את צה'ל בשלבי המלחמה הראשונים. נשמנו לרווחה. אם הפיקוד העליון מצא לראוי, כי ראש הממשלה תודיע בפומבי על חציית התעלה בידי כוחותינו – משמע מעמדם שם כבר איתן. בליל הקרב שניהלה החטיבה הארבע עשרה, ואת ראשיתו ליוויתי בעבודת הצילום, סוככה החטיבה מצפון על תנועתם של כלי הרכב האמפיביים, "התמסחים", אשר עקפו את ציר "עכביש" הפקוק, ונסעו בחולות עד "החצר".
חודשים רבים בטרם פרצה המלחמה, בימים, בהם עוד משמש היה בתפקיד אלוף פיקוד הדרום הרחיק אריק שרון לראות: בשעה שהיו עורמים את סוללת העפר הגבוהה לאורכה של תעלת סואץ – הורה, כי באזור שממול דוור סואר, בחופה הצפוני של הימה המרה הגדולה, יוותר קטע צר ממנה דל בעפר, כדי שלעת צליחתה האפשרית בעתיד של התעלה – ניתן יהיה לפרוץ בנקל בקטע זה את סוללת העפר. הקטע סומן בערמה של לבנים אדומות. הסוללה נפרצה, "התמסחים" ירדו אל מי התעלה, כוחות ההנדסה חיברו את הדוברות במהודק זו אל זו ויצרו גשר צף...
לפני שעליתי על רכב שנסע לטסה רשמתי לעצמי את השם יגאל אַגַייֶב מחולון, בדעה נחושה כי אעקוב אחר מועד ההלוויה, כדי להשתתף בה. פגשתי בטסה את חבריי מן החוליה שלי, שדואגים היו לשלומי. לא הייתי מסוגל עדיין לספר באוזניהם את חוויות ליל הקרב...
"תצטרף אל חטיבה 14" אמרו לי, "גם שם יהיה מעניין".
הלוחמים שבזלדה מן החטיבה ה-14 הסבירו לקראתי פנים. נוסף על הלוחמים נסעו בזלדה רופא צעיר מאוד וחובש. לבד מתפקידי הלחימה היה על הזלדה שלנו לאסוף לתוכה לוחמים פצועים בשדה הקרב. את המקלע שמוצב היה בדופן השמאלי של הזלדה מפעיל היה בחור נמוך ומוצק, סמל ראשון יגאל. חתך דיבורו נשמע היה במקצב "סטַקַאטוֹ" – דומה להדי הצרורות שנורים היו מלוע המקלע אשר הפעיל. הנחתי את הרובה הצ'כי שלי על רצפת הזלדה בסמוך לדופן והתייצבתי כתף אל כתף ליד יגאל. המצלמה שלי תלויה "בהיכון" על צווארי. הטנקים והזלדה בה נסעתי התרוצצו על פני החולות והמקלענים עורכים היו ניסוי כלים. יגאל הסיט את המקלע על גבי צירו וירה צרורות לימין ולשמאל. תוך זמן קצר התכסינו אבק מדבר סמיך מכף רגל ועד ראש.
הצטרפתי אל החטיבה אחרי שלוחמיה כבר שמעו מפי המפקדים את התדרוך לקראת המשימה. החיילים הסבירו לי שהחטיבה אמורה לתפוס מתחם של כארבעה קילומטר צפונית לחוף הימה המרה הגדולה ולפתוח את הצירים "עכביש" ו"טירטור".
עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה אשר כונה בקוד "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש" – "לקסיקון"). אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טירטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלי משחית הוא מתחם זה.
בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.
תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ'שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!" הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!" יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש הייתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.
"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"
הכדור חדר אל לחיו השמאלית של יגאל. הרופא החדיר את כף ידו מעל לראשו, אל מתחת לקסדה, הוציא את ידו משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור הייתה מגואלת בדם. הרופא בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ'ש.
החובש תפס את מקומו של יגאל ליד המקלע, אבל הרופא שהיה בעל הדרגה הגבוהה בצוות פקד על כולם להתכופף אל פנים התא הממוגן וחזר על הפקודה באוזניי, שהמשכתי עוד לתור אחר נושאים לצילום. מפקד הזלדה היה משמיע מילים בלתי מובנות לי בקשר. הנהג פלט לפתע קריאת התפעלות:
"איך שהטנק המצרי התלקח!"
"סע לשם מהר, טמבל!" צעק לעברו המפקד. "הטנק הזה איננו מצרי, הוא שלנו!"
הזלדה הגבירה את מהירותה באחת. כעבור שניות מספר עצרה וחשתי שהזלדה מסתובבת במקום. הפתח שמאחורי הזלדה נפתח. הרופא, החובש ולוחמים נוספים פרצו ממנה לעבר הטנק הבוער והחלו גוררים בחורים שרופים אל פנים התא. צעקתי:
"זהירות, שוכב כאן פצוע!"
החובש נפנה לעברי ואמר לי בתקיפות כאל קשה תפיסה:
"הוא איננו פצוע."
הרופא היה גוזר מעל הפצועים את שאריות הסרבלים, מזריק להם מורפיום, מכסה את הכוויות ברטיות ספוגות בחומר מיוחד. החובש סייע בידי הרופא ובתום הטיפול היה מכסה את הפצוע בשמיכה. התהליך חזר על עצמו שוב ושוב משך הלילה ההוא, הארוך עד אין קץ: מחוץ לכותלי המיגון של הזלדה שרקו פגזים במעופם. לאחר שהיה הפגז מתפוצץ בקול רעש אדיר ידעתי כי הוא לא פגע בזלדה שלנו; כפעם בפעם היה הנהג מפנה את הזלדה בדהירה לעבר אחד הטנקים הפגועים והבחורים היו מחלצים מתוכם את חבריהם. רציתי לרוץ עם האחרים מתוך הזלדה, אבל ידעתי שאין אני מוכשר לעזור להם. אחד הבחורים הפצועים שאל את הרופא בין גניחותיו:
"דוקטור, איך הביצים?"
הרופא השיב לו:
"אלף-אלף…" והזריק לו מנת מורפיום.
בתא הזלדה התחילה לשרור צפיפות בלתי נסבלת. ישבתי מכווץ עם כל האחרים והיינו נלחצים זה אל זה ואל הפצועים השרועים על הרצפה. כאשר הזזתי מעט את כף רגלי – החלל שהיא הותירה נתמלא באחת בכף רגל אחרת וכעת נותר מקום רק לעקב כף רגלי. את גופתו של יגאל הרימו אל מעקה הדופן והצמידו אותה שם בחגורות. הפגזים הוסיפו להתעופף ולהתפוצץ סביבנו. אחד מהם נשמע קרוב מאוד אלינו והזלדה הזדעזעה מן ההדף.
"אורחים היינו צריכים בזלדה…" רטן אחד הלוחמים. "הייתי שולח את האורחים שירוצו ברגל!"
"הייתה זו אבן אל גינתי" חשבתי בלבי בסגנונם של ותיקי קיבוץ כרמיה, שהיו משמיעים את תרגומו ללשון העברית מן הצרפתית של דבר שפר מן הסוג הזה – אף שהייתי אחוז חרדה משתקת מאימת הפגזים המתפוצצים. מפקד הזלדה צעק בקשר מילות קוד, וכבר למדתי להבין שמשמעותן היא, כי עמוס הוא פצועים עד לעייפה ואין הוא יכול עוד לקלוט פצועים נוספים.
השחר החל להפציע. המפקד קיבל פקודה חד משמעית בקשר והשיב: "קיבלתי, רות", והורה לנהג לנוע בכל המהירות בכיוון דרומה ומזרחה. ההתפוצצויות שמחוץ לזלדה הלכו ורחקו עד כי היו לבסוף להדים עמומים. מפקד הזלדה העלה את מושבו כלפי מעלה, נהג הטנק פתח את תריס שדה הראיה שלפניו. התרוממתי והתייצבתי אך בקושי רב על רגליי כפי שעשו הלוחמים הבריאים האחרים אשר בזלדה. באופק הפציעו קרני השמש הראשונות.
פתח הזלדה נפתח. מחוצה לה כבר חיכו בחורים מחיל הרפואה. הושיטו אלונקות אל פנים הרכב. בהנחיית הרופא החלו להעמיס בזהירות את הטנקיסטים השרופים על גבי האלונקות ולשאת אותם אל האוהל. תמהתי אם היה זה אותו התאג'ד, אשר אליו הגיעה החוליה שלנו לחזית ביום הראשון לבואנו לסיני. חסידי חב'ד מכל מקום, היו שם.
יצאתי מתוך הרכב בו עבר עליי ליל האימים הארוך ביותר בחיי. נעצתי את עיניי בראי הצד של הזלדה, התבוננתי בהשתקפות פרצופי בו ונשימתי נעתקה לפתע מן התדהמה: מבעד לאבק הסמיך שכיסה את פרצופי ניבטים היו אליי פניו של אבא! איני זוכר כי אי-פעם מישהו הצביע על דמיון ניכר שקיים כביכול בין תווי פניי לבין אלה של אבי. אין לי כל הסבר לתחושת הדמיון לאבא שריגשה אותי כל כך במעמד ההוא.
מבין עשרים ושלושה הטנקים של היחידה שאתם יצאה הזלדה שלנו, שבו מן המשימה שמונה בלבד. שלושה מן הטנקים השבים היו פגועים, אבל מסוגלים היו לנוע בכוחות עצמם. אחד מהם עשה את הדרך בלא תותח.
עזרתי להוציא מן הטנקים הפגועים את הפגזים ולשאת אותם לעבר הטנקים השלמים.
נטלתי עוזי ומחסניות מרצפתו של טנק פגוע, היססתי רגע קט ותליתי את העוזי בהחלטיות על כתפי. את הרובה הצ'כי שלי הותרתי בזלדה. הרבה יותר קל לצלם כאשר עוזי תלוי לך על הכתף ולא – רובה צ'כי, ומאידך – לא הטנקיסט הפצוע, וודאי לא ההרוג (חלילה) – לא ישא באחריות בעד אובדן הנשק במהלך הקרב.
התבררה לנו משימתה האמיתית של החטיבה: הלוחמים אשר אירחו אותי אור ליום ה-17 לאוקטובר חסמו בעד הכוחות המצריים, מלהפריע מצד צפון את צליחתה של תעלת סואץ. ראש החץ של חטיבה 55 חצה את התעלה בסירות גומי במהלך הלילה. הלוחמים תפסו ראש גשר בגדה המערבית, הטנקים הראשונים חצו בעקבותיהם את התעלה על גבי דוברות "תמסחים" והחלו פועלים כנגד מטרות מצריות ובעיקר – כנגד סוללות קרקע-אוויר.
הכול היו חרדים כעת לשלומם של הבחורים אשר מעבר לתעלה. האם יחזיקו מעמד מול המאמץ המלחמתי המרוכז שהמצרים צפויים להפנות כנגדם? הקריין ברדיו אמר כי ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר עומדת להשמיע הודעה חשובה. בקול לאה, ועם זאת בנעימה בוטחת הצהירה ראש הממשלה כי כוחות צה'ל החלו פועלים בגדה המערבית של תעלת סואץ. גולדה ציינה בסיפוק רב, כי קרובה כעת שעת הכרעתו של הכוח המצרי, למרות שעלה בידי המצרים להפתיע את צה'ל בשלבי המלחמה הראשונים. נשמנו לרווחה. אם הפיקוד העליון מצא לראוי, כי ראש הממשלה תודיע בפומבי על חציית התעלה בידי כוחותינו – משמע מעמדם שם כבר איתן. בליל הקרב שניהלה החטיבה הארבע עשרה, ואת ראשיתו ליוויתי בעבודת הצילום, סוככה החטיבה מצפון על תנועתם של כלי הרכב האמפיביים, "התמסחים", אשר עקפו את ציר "עכביש" הפקוק, ונסעו בחולות עד "החצר".
חודשים רבים בטרם פרצה המלחמה, בימים, בהם עוד משמש היה בתפקיד אלוף פיקוד הדרום הרחיק אריק שרון לראות: בשעה שהיו עורמים את סוללת העפר הגבוהה לאורכה של תעלת סואץ – הורה, כי באזור שממול דוור סואר, בחופה הצפוני של הימה המרה הגדולה, יוותר קטע צר ממנה דל בעפר, כדי שלעת צליחתה האפשרית בעתיד של התעלה – ניתן יהיה לפרוץ בנקל בקטע זה את סוללת העפר. הקטע סומן בערמה של לבנים אדומות. הסוללה נפרצה, "התמסחים" ירדו אל מי התעלה, כוחות ההנדסה חיברו את הדוברות במהודק זו אל זו ויצרו גשר צף...
לפני שעליתי על רכב שנסע לטסה רשמתי לעצמי את השם יגאל אַגַייֶב מחולון, בדעה נחושה כי אעקוב אחר מועד ההלוויה, כדי להשתתף בה. פגשתי בטסה את חבריי מן החוליה שלי, שדואגים היו לשלומי. לא הייתי מסוגל עדיין לספר באוזניהם את חוויות ליל הקרב...
הוספת תגובה