מכתב מקורי של יואב רטנר לשרה אהרוני אחותו של דוד אהרוני ז"ל

מכתבה של שרה אהרוני לרונית רטנר משנת 2009

מתוך מכתבה של שרה אחותו של דוד אהרוני ז'ל.
שלום רונית            28/6/09

לשמחתי מצאתי שני מכתבים של יואב שנשלחו אלי , זמן לא רב לאחר המלחמה.
אחרי המכתבים היו גם ביקורים שלו.
במפגשים  הקצרים  הללו ,מצאתי בחור רגיש ואכפתי שלמרות גילו הצעיר, התרוצץ
בין כל המשפחות אסף חומר לספר , חקר וסיפר.
משימה בהחלט לא קלה .
לפני כשנתיים – כאשר אתר האינטרנט של דוד עלה לאוויר, התגלו שלושה מחבריו לגדוד.
השאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה איפה הייתם 34 שנים. הם ענו בכנות שלא היו מסוגלים לעמוד בזאת קודם. ואז נזכרתי ביואב, הוא היה היחיד שלא נרתע ולזאת נדרשו
הרבה תעצומות נפש.
לכן קשה היה לי להבין שדווקא אותו הכריעה מחלה ארורה. צר לי מאד על  לכתו.
אני שולחת לך את המכתבים המקוריים .
למרות תוכנם אני בטוחה שהיום יש להם יותר משמעות לך ולמשפחתך.
שרה אהרוני שושן.
_________________________________
מכתבו של יואב רטנר לשרה אהרוני מ-1974

9/3/1974
שלום שרה!

את מכתבך קיבלתי לפני 8 ימים אבל לא עניתי כי קיוויתי שבקרוב אוכל להגיע הביתה ואז גם להגיע אליך-
כי הרבה יותר קשה לתאר את מה שקרה באותו לילה בכתב-
ואפילו בע"פ זה די קשה- ואת כותבת שאת לא מבינה במלחמות,
גם אני למרות שעברתי מלחמה- לא מבין במלחמות
ויותר מידי דברים שקורים במלחמה ניתן להסביר רק ע"י המזל-
או הגורל העיוור.
מאחר והסיפור הוא די ארוך אתחיל לספרו-
וכמו שאת מבקשת- רק עובדות- אומר רק דבר אחד נוסף-
את דוד לא הכרתי היכרות אישית- אומנם הייתי מפקד בפלוגה שלו
כ- שלושה חודשים אבל היחסים בתוך הפלוגה לא היו קרובים במיוחד-
מה עוד שלא היו לנו הרבה אירועים משותפים-
בד"כ הפלוגה מתגבשת והאנשים לומדים להכיר אחד את השני תחת לחץ- באימונים למשל- ולנו כמעט ולא היו אימונים.
אני רק זוכר אותו כבחור ממושמע וכחבר טוב-
דבר שנוצל לא פעם ע"י חבריו שהיו קצת פחות הגונים ממנו והיו מנצלים אותו לעיתים די קרובות שהיו משתמטים מכל מיני תורנויות ושמירות-
וכל מיני חובות של חיילים בפלוגה מבצעית

הפלוגה נכנסה לכוננות כשבועיים שלושה לפני המלחמה.
חימשנו את הטנקים – כך שהיינו מסוגלים תוך זמן קצר ביותר רק לעלות על הכלים ומיד לנוע.
העניין נמשך כך כשבועיים כשמידי פעם היו בדיקות של רמת הכוננות כך שאנשים כבר התחילו לזלזל- ולומר את האמת אף אחד לא האמין שצפויה מלחמה.
יום לפני יום הכיפורים כבר קשרנו את הציוד האישי שלנו לטנקים ובשבת בבוקר יצאנו עם הטנקים ופיזרנו אותם בשטח והסווינו אותם כדי שלא ישמשו למטרה נוחה למטוסי אויב.
בשעה- 2 בדיוק הופיעו כמה מטוסים מצריים והפציצו את רפידים, ומיד אחרי זה ניתנה לנו פקודת תנועה לכיוון טסה- הגזרה המרכזית.
מאחר ולא הייתי איתו בטנק- לא אוכל לספר לך מה הוא עשה או אמר באותו זמן אני אפילו לא זוכר אם הוא צם (אם זה בכלל משנה)-
אני רק יכול לספר לך את הלך הרוח והרגשות שלי ושל אנשי הצוות שלי- ומזה להקיש על השאר- גם כשירדנו לקו- עדיין לא תיארנו לעצמנו לאן אנו יורדים ולקראת מה-
אני זוכר את תנועות הידיים החיוכים והבדיחות שהוחלפו בקשר בין הטנקים.
בערך ב-5 הגענו לטסה.
שם עצרנו והמ"פ נסע לקבל תדרוך ופקודות ממפקד הגזרה באותו זמן כבר נשארו רק טנקים בודדים מהכוח שישב בקו בתחילת המלחמה.
המ"פ חזר וחילק את הפלוגה לשניים.
הטנק של דוד עם סגן מפקד הפלוגה כמפקד הכוח ועוד שני טנקים נוספים (שלי ועוד אחד) קיבלנו הוראה להצטרף לעוד שני טנקים שנשארו מגדוד 184 בפיקוד קצין בשם סרן אהרון פלר , - שנתמנה לפקד הכוח כולו שכלל כאמור 5 טנקים- ועוד נגמ"ש ובו קבוצת אנשי חרמ"ש.
–הכוח הזה היה צריך לרדת לעזרת מעוז שנקרא מצמד-
ולעזור להגן עליו אם יתקפו אותו.
הגענו לשם בערך בסביבות 8 בערב-
כל השטח היה מואר בפצצות תאורה כמו באור יום-
עצרנו ליד המעוז בחניון.
לאחר כמה זמן דיווח המעוז שתוקפים אותו נסענו אליו-
תפסנו עמדות על קו המים וירינו קצת אל הצד השני.
לא ראינו אף אחד, לאחר זמן מה חזרנו חזרה לחניון שלנו. –
העניין נמשך בצורה כזו כמה פעמים, שבכל פעם היה המעוז קורא- אנחנו באים ויורים וחוזרים בחזרה.
זה הזכיר לנו את הסיפורים ששמענו על מלחמת ההתשה-
ולא ידענו שבכמה אזורים בתעלה המצרים כבר יצרו ראשי גשר רציניים ביותר והעבירו הרבה טנקים.
בערך בשעה 2 שמענו רעש מנועים ושרשרות טנקים מצפון לנו.
דיווחנו על כך לחמ"ל ופלר קיבל פקודה לנוע לשם עם עוד שני טנקים ולראות מה קורה, כשהטנק של דוד (בפיקוד גבי טפלי) והטנק שלי והנגמ"ש נשארנו ליד המעוז.
הם נסעו ושמענו בקשר שהם נתקלים במארב של חי"ר ובזוקות, יורים עליהם והם משיבים באש- הם הצליחו לעבור את המארב ונעצרו ואז קרא לנו פלר שנצטרף אליו, טפלי נסע ראשון אחריו הנגמ"ש ואחרון אני-.
-כל אחד נסע לבד- איבדנו את הקשר אחד עם השני-
נסענו על כביש התעלה בכיוון צפון-
ירו גם עלינו וירינו בחזרה.
הבחנתי ב-13 או 14 טנקים מצרים שעמדו בצידי הכביש- ולא ירו.
אני הגעתי ראשון אל שלושת הטנקים שלנו ואחרי הגיע הנגמ"ש- שנפגע והיו בו פצועים אבל הוא יכול היה להמשיך לנוע.-
הטנק של דוד לא הגיע. – קראנו לו בקשר- ולא הייתה תשובה.
אחרי כמה דקות ראינו טנק בוער- והבנו שזה הטנק שלהם.
דיווחנו על כך לחמ"ל ופלר קיבל פקודה לחזור חזרה ולראות מה קרה להם. חזרנו חזרה לתוך המארב ואז נפגעו גם הטנקים של פלר ושל אפרים ניסנבאום (הטנק הנוסף מהפלוגה שלנו ) והנגמ"ש.
אל הטנק של דוד לא הצלחנו להגיע.
 פלר ועוד חייל מהצוות שלו עלו על הטנק שלי ויצאנו מתוך המארב- כשעד היום אני לא יכול להסביר איך לא נפגענו גם אנחנו.
היו לנו 17 נעדרים שם- ועד אחרי המלחמה לא ידעו על כך ולא חקרו בקשר אליהם- פשוט לא היה מי שיספר מה קרה שם .
אני לא יכולתי כי המשכתי עם הגדוד,-
פלר נפצע ופונה, והמג"ד שלנו נהרג אחרי יומיים.
רק אחרי המלחמה שהגעתי לג'וליס ושם במקרה פגשתי קרוב של משה יוסף שגם הוא נעדר התברר לי שלא ידוע אליהם כלום ואז מסרתי את העדות שלי בגיס.
אחרי כשלושה וחצי חודשים סיפרו לי שמצאו את הטנק שלהם וגם את הגופות.
זה כל מה שאני יכול לספר על מה שקרה באותו לילה.
שוב אני מדגיש שקשה מאוד לתאר זאת בכתב-
ואני משער שעוד יותר קשה לקרוא תיאור יבש כזה המספר על גורל בני אדם ועל חייהם ומותם.-
לכן אני גם מבטיח שאני לא מתכונן להסתפק במכתב הזה-
ברגע שאוכל אבוא אליך ואוסיף פרטים נוספים שאולי לא ברורים לך.

להתראות יואב. 
_____________________________________________
קטע מכתבו המקורי בכתב ידו של יואב