דברי חניתה ילין נציגת המשפחות השכולות של הגדוד
בשישה לאוקטובר 1973 בלילה, הייתה פלוגה ח' של גדוד 79 על רכס " נוזל ", יחד עם המג"ד , סא"ל מוני ניצני . משם נעה הפלוגה מערבה בשני כוחות , וטנקים שלה נפגעו בשתי היתקלויות עיקריות. הפלוגה התחלקה לשני כוחות . כוח אחד בפיקוד המ"פ. סגן ויינטראוב עמוס ז"ל החל לנוע מערבה. הכוח השני בפיקוד סג"מ אשר סידרר ז"ל נשאר על רכס "נוזל" .
בדו"ח החקירה נכתב : " הכוח של סגן ויינטראוב מנה חמישה טנקים : טנק ג בפיקודו, טנק 2 בפיקוד סג"מ צאיג משה, טנק 2 א בפיקוד סמל עמר יעקב , טנק 3 בפיקוד סג"מ תמיר בן עמי וטנק 3 ב בפיקוד סמל כהן אבי. הכוח נע בשתי שדרות: בשדרה הדרומית היו הטנקים ג , 2 ו 2 א. ובצפונית הטנקים 3 ו 3 ב.
הכוח השני של הפלוגה מנה ארבעה טנקים: טנק 1 בפיקוד סג"מ אשר סידרר , טנק 1 א בפיקוד סמל וולקוביץ שוע , טנק 1 ב בפיקוד סמל מוטי רוזנברג וטנק 4 א בפיקוד סמל עמוס טנא.
כוח זה נשאר תחילה על רכס " נוזל" ורק אחרי שהטנק של צאיג נפגע , בערך בשעה 21.00 קיבלו ארבעת הטנקים הללו פקודה לנוע לכיוון צפון מערב.
ארבעת הטנקים נעו כ- 4 ק"מ מערבה ואחר כך שינו כיוון צפונה והתפרסו לרוחב.
תוך כדי תנועה נתקלו במתחם חי"ר מצרי ממערב להם. הם התיישרו שמאלה והסתערו על המתחם. סדר הטנקים בשלב זה היה כדלקמן : הטנק של רוזנברג היה הצפוני ביותר, משמאלו, במרחק של כ- 50 מ היה הטנק של עמוס טנא , משמאלו הטנק של סידרר ומשמאלו הטנק של וולקוביץ שוע.
אולם כאשר הגיעו למתחם עצמו הופר סדר זה וארבעת הטנקים החלו מסתובבים בשטח.
הפעם האחרונה שרוזנברג ראה את הטנק של עמוס טנא ,הייתה תוך כדי קרב על המתחם.
אין עדים נוספים העשויים לספר מה עלה בגורלו של הטנק ואנשי הצוות שלו .
כחצי שנה מתום המלחמה נמצא הטנק על גדות התעלה , ארבעת אנשי הצוות הובאו לקבורה
ואתם נקבר סיפורו של הטנק.
אני עומדת כאן לזכרו של אחי, עמוס טנא,
לזכרו של צוות הטנק: התותחן - גברי ברעם, נהג הטנק – מיכאל (מיקי) שריון, והטען קשר - רפאלי יעקב.
לזכרם של כל חללי גדוד 79 וחללי גדוד קמ"ט מחזור נ"ז.
לזכרם של חללי מלחמת יום כיפור.
אני עומדת כאן כדי שנזכור את פניהם שנותרו צעירות ויפות, את מבטם שנותר תמים,
את החלומות שלהם שלא הוגשמו, את האהבות שלהם שלא מומשו.
אני עומדת כאן כדי להצדיע לכם, לוחמי גדוד 79 , אתם ששרדתם את המלחמה הנוראה הזו אך נותרתם פצועים ומצולקים בגוף ובנפש .
אני עומדת כאן לומר לכם, לוחמי הגדוד, תודה בשם כל עם ישראל על שהצלתם לנו את המדינה .
ביום הדין היינו כפסע מחורבן הבית , ואתם בגופכם בלמתם והדפתם את הצונאמי המצרי :
כ- 100,000 לוחמי חי"ר מצרים, 1,020 טנקים מצרים ויותר מ 2,000 קני ארטילריה שטפו את גזרת החטיבה, ואתם באומץ לב שלא היו לו גבולות ....נלחמתם על קיומנו.
אני יודעת על לא מעט מעשי גבורה של אלה מבינכם
היושבים כאן עמנו הערב.
אני עומדת כאן גאה להיות חלק ממשפחה ערכית ואיכותית .
ערך הרעות והחברות חרוט על דגלכם אז והיום:
סיכנתם את חייכם בשדה הקרב כדי לחלץ חבר מתוך טנק בוער ,
והיום אתם מתייצבים ככוח אחד לצדו של כל חבר במצוקה.
זוהי, כנראה, רעות השריונאים ואחוות הלוחמים שהיא חסינה בפני פגעי הזמן.
אני עומדת כאן כדי לחבק את אחי ואחיותיי לשכול, הגעגוע הוא יומיומי.
התמונה של האח היא האובייקט היחידי שניצב קבוע בסלון הבית ואינו משתנה לאורך השנים, קודש הקודשים, הילדים שלנו נולדו וגדלו עם דמותו הכלואה ומוקפאת בתוך מסגרת.... ועתה הנכדים.
אני עומדת כאן לומר לכולכם תודה על נוכחותכם בטקס זיכרון זה, לומר תודה מיוחדת לכל אלה שיוזמים, מארגנים ועומלים מידי שנה בשנה על מנת לקיים את האירוע ולכבד את זכרם של הנופלים.
אדם חי כל עוד יש מישהו שזוכר אותו, הזיכרון שלכם הוא זה שמשמר את האחים שלנו בחיים. כשאני מביטה בכם – אני מביטה באחי. אני רוצה לשמוע בפעם האלף את יעקב עמר, חבר למסלול ולחדר, מספר לי איך עמוס היה לוקח את הגיטרה שלו ומנגן להם את שירי בוב דילן והביטלס.
במכתב שכתב לי עמוס באחת השבתות שנשאר בבסיס, מכתב מ- 8/1/72 , הוא כותב:
"את יכולה להגיד לאבא שאני רוחץ עצמי ו- fix כל בוקר, אבל בדבר אחד אני די בינוני וזה בניקוי הנשק, כנראה שהדבר הזה מצריך איזו שהיא אהבת נשק שחסרה לי " .
ועוד ציטוט מאותו מכתב: " הייתי עד לפלאים. ולמה אני מתכוון ? חיל אחד במחלקה שלנו בשם מחלול עובדיה היה בתחילת הטירונות הבטלן, ה"פדלעה "הגדולה ביותר שהכרתי בחיי, נוסף לכך הוא היה בעייתי. הפלא הוא שכעת פשוט אי אפשר להכיר אותו, הוא השתנה – צועק על החבר'ה כשהם מאחרים , סוחב אלונקות ... את לא מבינה איזה שינוי בבן אדם".
זו הייתה תחילת דרכו בגדוד 79 .... נותרו לו עוד פחות מעשרים ואחד חודשים לחיות.
21 חודשים של אימונים, מסלול צמ"פ, קורס מט"קים ובין לבין סופי שבוע קצרים בבית להשלמת שעות שינה, להתפנק ,לבלות, לאגור כוחות ולחזור לבסיס.
"אני מתגעגע לפעמים לבית", הוא כותב , "יש ימים שכשאני מתחיל לחשוב עליכם, אני ממש מרגיש צביטה בלב. כשאני מתגעגע בא לי לכתוב שיר על הבית, אפילו על המזוודה הירוקה שנמצאת אתי כאן באוהל, ושמדי פעם לפעם אני מסתכל על התוכן שבה כדי להיזכר קצת בבית".
הוא לא זכה לחזור הביתה מאז השישה באוקטובר 73, ורבים כמוהו נשארו שם.
במשך 35 שנה שתק הגדוד. נעלם ונאלם.
לעיתים חשבתי שהוא כנראה הוכחד ולא נותר ממנו זכר, אף לא שארית פליטה.
איש איש התחפר בשתיקתו, התכנס בכאבו, לקק את פצעיו בשקט עם עצמו, נצר את זיכרונותיו, הדחיק את פחדיו, הדחיק את האימה.
איש איש המשיך את דרכו, הקים משפחה, בנה קריירה, אך בלילות רדפו אותו הסיוטים ולא נתנו לו מנוח, בסתר הוא בכה, בודד...זר לא יבין אותו.
עד שיום אחד, במלאת 35 שנה למלחמת יוה"כ קם הגדוד לתחייה. את הכנס הראשון לא אשכח לעולם. דמויות ערטילאיות, שלא היו עבורי אלא שמות כתובים על גבי דפי תחקירים, קיבלו לפתע פנים אנושיות, קיבלו חיים... הם ניצבו כאן מולי, יכולתי לגעת בהם, לחבק אותם, לראות את הבעות פניהם, לשאול אותם שאלות שניקרו במוחי במשך שנים רבות, הם ניצבו כאן מולי : מוני המג"ד , אלי הררי, מוטי רוזנברג, יעקב עמר, אחיותיו של המ"פ עמוס ויינטראוב שהחליף את הטנק שלו בטנק של אחי בגלל בעיה במכשיר הקשר , החובש של הגדוד, הפקידות ומש"קית הת"ש של הגדוד...אלוהים, חשבתי בליבי...הגדוד הזה חי וקיים , ואני לא ידעתי !!! .
המסע לסיני הפך אותנו סופית למשפחה ...פסענו יחד בחולות המדבר שכיסו את גופותיהם של חברינו / אחינו וספגו את דמם. שחזרתם והרכבתם את פזל המלחמה של הגדוד, איש איש הוסיף את החלק שלו לפזל המופלא והכואב הזה , ונראה כי הרכבתו עוד לא תמה וכי מידי פעם לפעם נוסף לו עוד חלק ...
10 שנים, אנחנו כבר לא לבד ...המשפחה הלכה והתרחבה... 10 ימי זיכרון בהם אתם פוקדים בקנאות, נחישות וקפדנות את קברי חללי הגדוד, עומדים לצדנו ועיניכם אומרות : לא שכחנו.
אני נושאת בליבי את דמותו הזקופה והגאה של מוני ניצני. מפקד הגדוד, גיבור ישראל, שבחר להיפרד מאתנו בשישה לאוקטובר ולהצטרף אל לוחמיו המתים.
אשרי שזכיתי לצעוד לצדו במסלול הקרבות של הגדוד, ולדעת שבאותו יום נורא של השישה באוקטובר, הופקד אחי בידיו של מפקד ראוי .
אני עומדת כאן כדי להודות לכם שוב ושוב, בשם כל המשפחות השכולות
על נוכחותכם, על הכבוד וקדושת הזיכרון לנופלים ,
על העשייה שלכם לשימור מורשת הגדוד,
ויותר מהכול על המקום החם שהענקתם לנו, מקום שבו כבר אינך בודד,
מקום שבו מצאת מעט שלווה, רוגע, השלמה ופיוס .
אני רוצה לסיים עם שירו של נ. יונתן ששכל את בנו , ליאור, ....., שנפל בששה באוקטובר, בשעות הראשונות של המלחמה, כאשר הוא מפקד על מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.
שישה באוקטובר 1973 – נתן יונתן
"רוּחַ נוֹרָאָה נָשְׁבָה בַּשַּׁבָּת הַהִיא וְעַנְנֵי
חוֹל כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם. בָּאֲוִיר הִתְעַרְבְּלוּ
בְּשׁוֹרוֹת עֲשֵׁנוֹת שֶׁל מִלְחָמָה וּבַשָּׁעָה הָרְבִיעִית
בִּהְיוֹת הַחֹשֶׁךְ עַל הָאָרֶץ צָעַק בִּי הַלֵּב צַעֲקַת-
אֵימִים כְּאִלּוּ מַטַּח-אֵשׁ בֶּחָזֶה וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע רָעֲמָה הָאֵשׁ וְהַנַּעַר נָפַל שׁוֹתֵת דָּם
עַל סִפּוּן הַטַּנְק שֶׁלּוֹ וּשְׁעוֹנוֹ עָמַד מִלֶּכֶת.
הַשָּׁעָה הָיְתָה וְתִשָּׁאֵר לְעוֹלָמִים שִׁשָּׁה בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם. מֵאָז גַּם בִּשְׁעוֹן
הַמַּתֶּכֶת שֶׁלִּי קָפָא הַזְּמָן."
דברי חניתה ילין נציגת המשפחות השכולות של הגדוד from offer drori on Vimeo.