"זיגי כאן כספית, עבור"

אל"ם (במיל') רמי מתן, מ"פ ז' בתוך: שריון, 44, ספטמבר 2013 06.10.2013 00:44
"זיגי כאן כספית, עבור"


פלוגה ז' של גדוד 196/79 נטלה חלק בכול הקרבות הקשים ביותר במלחמה, החל מקרבות הבלימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, דרך קרב הפריצה וכיבוש חווה הסינית צליחת התעלה, וקרבות ארץ גושן בואכה אסמעילייה



פלוגה ז' של גדוד 196/79 הייתה פלוגת קורס מפקדי טנקים שיצאה למלחמת יום הכיפורים במסגרת גדוד 196 שהפך לגדוד 79 בפיקודו של עמרם מצנע ולאחר פציעתו של נתן בן ארי. לוחמי הפלוגה וסגל המפקדים היו חיילים צעירים ללא כול ניסיון קרבי מוקדם, ומלחמה זו הייתה עבורם טבילת האש הראשונה על כול המשתמע מכך. למען הגילוי הנאות אני, רמי מתן שפיקדתי על פלוגה מופלאה זו, לא חוויתי כל ניסיון קרבי קודם לכן. הייתי אז צעיר בן 22 ופער הגיל ביני ובין חיילי הוא שנתיים עד שלוש.

לתוך מציאות זו הוטסנו לסיני בערב יום הכיפורים, קיבלנו טנקים בימ"ח בביר תמדה והתחלנו להתארגן לקראת מלחמה שאיננו יודעים את טיבה, לא את המועד שבו תפרוץ אם בכלל. לאחר סיור מוקדם ולאחר תדריכי מוכנות ומוטיבציה היינו פרוסים בקוו לביצוע תיאום כוונות. בשבת של יום הכיפורים, 6 באוקטובר  בשעה 13:55 תקפו אותנו מטוסים מצרים. לשמחתנו הם לא פגעו בנו, אך מרגע זה היה לי ברור שזאת מלחמה ולא עוד יום קרב או משהו דומה. מחשבת בזק עוברת במוחי: "אתה הרי אחראי ללוחמי הפלוגה, לשלומם ולהצלחת כול המשימות שעומדות בפניך, האם תצליח"?  ומיד נזכרתי בחברי הטוב מיכה נתן, חבר מהצופים וקצין צנחנים, שנפצע שנים אחר כך בלבנון, שביקר אותי כשבוע לפני פרוץ המלחמה ואמר לי: "רמי אתה מבין את המשמעות של היותך מ"פ? אם פורצת מלחמה אתה הרי אחראי ל-11 טנקים וכ-60 לוחמים, אתה מבין את המשמעות"? בביר תמדה בשעה 13:55 הבנתי מיד את המשמעות.

המשימה הראשונה של הפלוגה הייתה לפתוח את מְצָרֵי הג'ידי והמתלה, בהנחה שנחת שם קומנדו מצרי. נסענו על הכבישים במהירות והגענו לג'ידי ולאחר מכן למיתלה, יורים במקלעים ובתותחים לכל עבר, אך אין אויב והשטח שקט. בקשר נשמעת המלחמה בכול עוצמתה. לוחמי המעוזים הקוראים לעזרה, לוחמי הטנקים הנאבקים בכוחות קומנדו וטנקי אויב שהספיקו לצלוח.

הגענו בחצות לטסה (שם מפקדות הגדוד והחטיבה שבקו), פגשנו באמנון רשף המח"ט (חטיבה 14) וקיבלנו משימה "לנוע לציר חזיזית ולבלום שריון מצרי צולח". מעבר לזה אין אנו יודעים כלום.

הגדוד התארגן,  מצנע מוביל, אחריו הפלוגה שלי, ולאחר מכן פלוגה ח' בפיקוד נמרוד גאון. מספר קילומטרים  ממערב לטסה נתקלנו במארב קומנדו מצרי שתקף אותנו מדרום. נתתי פקודת הסתערות לשמאל והתחלתי לירות, לפגוע ולהשמיד את הכוח המצרי, אך הם נלחמו ולא ברחו, למרות שגדוד טנקים שלם מסתער עליהם.  המארב חוסל רק לאחר שהגענו פיזית אליהם ודרסנו אותם עם זחלי הטנקים.

המצרים הצליחו לפגוע במספר טנקים, הטנק של ארז גורן סמ"פ ח' נפגע וארז נפצע קשה ונפטר בבית החולים לאחר מכן, טנק 3 בפלוגה שלי התנתק מהפלוגה והקשר הפיזי איתו נותק, חיפשנו אותו בהמשך הלילה אך לא מצאנו אותו. המט"ק סג"ם יאיר שחק הצטרף לפלוגה שלי תוך כדי תנועה ומעולם לא ראיתי ולא הספקתי לתדרך אותו. הם הגיעו לאזור התעלה, פרסו זחל בדיונה, נלחמו עד הכדור האחרון והמצרים פגעו בטנק. שלושה אנשי צוות נהרגו והרביעי נפל בשבי.

עם בוקר התחלנו לבלום את המצרים מלהתקדם, ביחסי כוחות בלתי אפשריים. כמויות הטנקים והחי"ר המצרי שצלחו היו עצומות. אנו שהיינו ביחסי כוחות נחותים מאוד לחמנו והשמדנו מטרות מצריות תוך גילוי מעשי גבורה ואומץ בלתי רגילים. המקצוענות הטובה, אחוות הלוחמים וההכרה בצדקת הדרך אִפשרו לנו להחזיק מעמד ולמנוע כול הישג משמעותי מהאויב. המחיר היה כבד, נמרוד גאון מ"פ ח' נהרג וכל שאר הטנקים שלו עברו לפלוגתי. אצלי בפלוגה נפגעו שישה טנקים והגדוד שכלל רק את פלוגה ז' מנה אז 8 טנקים בלבד. אחרי הצהריים נשארנו ללא תחמושת בטנקים וחיכינו למ"פ המפקדה. רק לפנות ערב הגיע האספקה. הפלוגה המשיכה לבלום מ-8 באוקטובר ועד ל-14 בו. נפגשנו בפעם הראשונה והיחידה עם טיל סאגר שפגע בטנק של חנן גוטשטיין, שני לוחמים נהרגו והשניים האחרים נפצעו.

כמ"פ צעיר נתקלתי בבעיות של מנהיגות שאין קורס בעולם שיכול לתת כלים להתמודד איתן או שאז בזמן המלחמה איש לא ידע כיצד לפתור אותן. באחד מימי הבלימה ותוך כדי ירי והפגזות, רץ לטנק שלי אחד ממפקדי הטנקים, עלה עליו וביקש ממני לנסוע הביתה!!! לא היססתי לשלוח לעברו את ידי הימנית החזקה, סטרתי לו על לחיו ושלחתי אותו חזרה להמשך לחימה. לאחר מספר דקות הוא נפצע ופונה לאחור. תסמונת מובהקת של הלם קרב. באחד הימים הקשים בבלימה, אחד המט"קים פחד לעלות לעמדה, וטען שקשה לו להניע, אין לו צידוד ועוד תירוצים שונים. ללא היסוס צידדתי את התותח לכיוונו ואיימתי שאם הוא לא עולה לעמדה אני יורה בו. כמובן שלא הייתי יורה בו, אך בדיעבד לאחר המלחמה, כששוחחנו על המקרה, הוא הבין שאני רציני ולא מתפשר.

הרכב הפלוגה השתנה לחלוטין בשלב הזה. בבלימה הטנק שלי נפגע פעמיים והחלפתי טנק. קיבלתי מחלקה מפלוגה אחרת שהתפרקה בינתיים ועוד שני טנקים מפלוגה ח' וכך מהפלוגה המקורית שלי נשארו רק שלושה טנקים. היו בהם צוותים חדשים שלא הכרתי, הזמן לתדריכים היה במשורה וחשתי שעיניי כולם נשואות אליי ובעיניהם אתה הוא הכול, אתה הוא זה שיחזיר אותם הביתה.

גם אצלי מצטבר לחץ נפשי והמפגש עם ההרוגים והפצועים רק העצים אותו, ולכן סיגלתי לעצמי שיטה איך אני מתגבר על הלחץ הזה. הנחתי על פני סמוך לאפי מסיכה וירטואלית שניתקה את מה שקורה בי בתוכי מהנעשה בחוץ.

הפחדים, הלחץ, ההתרגשות נעצרו בתוכי והמסכה לא אפשרה להם לזלוג החוצה. כלפי חוץ נראיתי אמיץ, נחוש וקשוח, גם כלפי חייליי וגם כלפי מפקדיי וכול מה שקרה בפנים לא השפיע על החוץ. וכך המשכתי עד לסוף המלחמה.

ב-14 באוקטובר הפלוגה השתתפה בקרב השריון הגדול של המלחמה. המצרים פתחו בהתקפה חזיתית רחבה והחלו לתקוף בגזרת הפלוגה. ההתקפה החלה בבוקר ואנו היינו ערוכים ומוכנים אליה, ותוך מספר שעות שברנו את תנופת ההתקפה, השמדנו מטרות רכות וכבדות לרוב. הצוותים הפגינו מקצוענות רבה מאד, רוח לחימה יוצאת מהרגיל ונכונות לביצוע המשימה ללא ספקות ועוררין. לאחר יום זה התבטא מפקד החזית חיים ברלב ואמר: "צה"ל חזר לעצמו וגם המצרים."

מצב הרוח היה מרומם והתחושה הייתה שאנו עומדים לפני תפנית משמעותית ודרמטית בלחימה, ואכן יצאנו להתארגנות והתחלנו בהכנות למבצע "אבירי לב", מבצע פריצת מערכי החווה הסינית וכיבושם, ובהמשך צליחת התעלה.

הפלוגה בהרכב של 6 טנקים ונגמ"ש, ובגדוד עוד שתי פלוגות, פלוגה ח' של ישראל בן ארי (אייבר) ופלוגה י' של יובל נריה. המשימה הייתה ברורה וחדה "פלוגה ז' (במסגרת גדוד 79) תנוע על ציר רביכה - לכסיקון, תכבוש את מרחב החווה הסינית ותטהר אותו עד לציר אושה, תשתלט על גשר מצרי ותצלח את התעלה.

במשך הבלימה ראינו את התעצמות הצבא המצרי באזור החווה הסינית ודיווחנו לאחור, כדי שגופי המודיעין יעבדו את הנתונים ויביאו אותם לידי ביטוי בפקודה. לצערי זה לא קרה.

המפקדים היו עסוקים בלימוד המשימה והשטח והחיילים הכינו את הטנקים לקראת היציאה. כאן המקום לציין לשבח את הצוות שלי - התותחן קובי לפיד, הטען-קשר משה מזרחי והנהג ישעיהו ושדי. אינני יכול לדמיין אותי נלחם עם צוות אחר, הם היו קרי רוח אמיצים, מקצוענים וחברים.

המתח הורגש באוויר והיו כמה סימנים מעידים לכך. בשלב ראשון הגיע השליש ואמר: "כול החיילים, בפקודה, לכתב גלויות הביתה." אחריו הגיע זחל"ם עם מרכזייה ניידת -  "חבר'ה, להתקשר הביתה." לבסוף הגיע מכלית מים - "חבר'ה, להתקלח". ומה החיילים מבינים מכך?

כשעה לפני היציאה מגיע אליל ירון גבעתי, צוער מקורס קציני השריון (קק"ש), ומבקש לדבר איתי. פנינו הצידה והוא אמר לי: "רמי, תבטיח לי שתחזיר אותי חי מהקרב הזה."  התפתלתי וחככתי לשנייה בדעתי מה לענות לו, ולבסוף אמרתי: "ירון, אנחנו חזקים, נתגבר ונצליח. אני סומך עליך ואתה עלי ויהיה בסדר."

אני לא מכיר קורס בצה"ל שיכול להכשיר מפקדים להתמודד עם סוגיה שכזו, ואני נזכר בחברי מיכה שאמר לי שרובצת עלי אחריות כבדה מאד.

לא הצלחתי לקיים את בקשתו של ירון גבעתי. הוא נהרג בלילה במבצע חילוץ הפצועים לאחר מכן. עם החשכה יצאנו לקרב המכריע. גדוד הסיור הוביל ולאחריו גדוד 79. התנועה הייתה קשה מאד. נסענו זה באבק של זה בדממת אלחוט. בציר לקקן פנינו צפונה על ציר לכסיקון ובשלב הזה הטנק של יזהר דקל נתקע עקב תקלה טכנית ולא השתתף בקרב.

המשכנו צפונה. לאחר שגדוד הסיור נע למשימותיו הובלנו את ההתקפה במבנה של שניים לפנים, הפלוגה שלי מימין, מצנע במרכז, ישראל אייבר משמאל ויובל מאחור. כבר בהתחלה עלה הטנק של יובל על מוקש רב עוצמה ויצא מכלל פעולה. הטנקים של הפלוגה שלו הצטרפו לפלוגה ח' ולפלוגה שלי. זמן קצר לאחר מכן ישראל אייבר פגע בטנק מצרי קרוב, ומעוצמת ההדף הוא נחבל קשות ונהרג. הסמ"פ  אשי סידרר תפס פיקוד ותוך דקות גם הוא נהרג. טנק 3א' בפלוגה שלי נפגע והמט"ק נהרג. נשארו לי רק ארבעה טנקים בפלוגה. היינו

בלב לבו של מתחם החווה הסינית ונתקלנו באויב מטווחים קצרים מאד - טנקים, נגמ"שים, משאיות, חיילי חי"ר, מנהלות, מצבורי תחמושת, מפקדות ואפילו סוללות טילי נ"מ. הקרב היה צמוד וצפוף והשמדנו את האויב תוך תנועה צפונה לציר אושה. בתנועה צפונה נתקעו במחפורת טנק 2א' של פלוגתי והנגמ"ש, ללא יכולת לנוע. הודעתי להם שאחלץ אותם בהמשך הלילה.

הגענו לציר אושה עם שמונה טנקים בגדוד, מתוך 22 בתחילה, והסתבר שבהמשך הציר לא קיים כול גשר מצרי, וחמור מכך שצומת טרטור - לכסיקון חסום ואין אפשרות להעביר את הפצועים  מהתאג"דים  דרומה. המח"ט החליט להסיג אותנו לאחור עד ציר שיק, ושם להמשיך ולהשמיד אויב כדי לאפשר את הצליחה. התחלנו לשפר לאחור ולאחר כמה דקות הטנק של המג"ד מצנע נפגע ושני אנשי צוות נהרגו. מצנע ואיש צוות נוסף נאספו על ידי טנק עשר וחצי של יואב שרייבמן (הטנק קיבל את הכינוי עשר וחצי ותפקידו היה לשמש בן זוג של מצנע). נתן בן ארי הסמג"ד תפס פיקוד וראוי וחשוב לציין שהחלפת הפיקוד הייתה מושלמת וראויה להיות מודל חיובי במקרים שכאלה.

ייצבנו קו בציר שיק ויחד עם גדוד 184 מנענו מהמצרים להגיע לאזור הצליחה. 16 טנקים של חטיבה 14 ובתוכם 3 של פלוגה ז' הם הכוח היחידי שמנע באותה עת מכוחות מצריים עדיפים בהרבה להגיע לחצר ולמנוע את הצליחה.

החלטתי לחלץ את הצוותים של טנק 2א' והנגמ"ש שנתקעו בשטח האויב. לצורך כך שלחתי את ירון פיק לחיפוי ואת יפתח יעקב לחלץ. הטנקים יצאו למשימתם. יפתח הגיע לאזור והעמיס אחד עשר חיילים על הטנק שלו והתחיל לנוע דרומה. תוך כדי תנועה נפגע ירון שעסק בחיפוי מטנק אויב ויפתח פנה לכיוונו כדי לחלצו. בהגיע יפתח לאזור הטנק של ירון נפגע גם הטנק שלו ואז נוצר מצב שבו נמצאים 19 לוחמים של פלוגה ז' בשטח אויב, חלקם פצועים, חלקם הרוגים ואני המ"פ נותרתי טנק יחיד בפלוגה. ברגע קשה זה קיבלתי את ההחלטה שהייתה אולי המשמעותית ביותר בחיי - לצאת ולחלצם. דיווחתי לנתן הסמג"ד, והוא החליט שלא אצא, כי ביצוע המשימה עלול להיכשל אם גם אני אפגע מאש אויב. לאחר דין ודברים קצר יצאתי והגעתי לאזור הפצועים. קובי ומזרחי יצאו החוצה מהטנק שלי וסייעו לחיילים לעלות על הטנק. לפתע הרגשתי שיורים עליי ואינני מזהה את מקור הירי. החלטתי להפסיק את החילוץ וחזרתי לאחור עם מי שהספקתי לקחת. הגענו לתאג"ד, הורדנו את הפצועים ויצאתי לסבב נוסף להביא את מי שנשאר. צירפתי אליי את נגמ"ש הקש"א (קצין קישור ארטילרי) ואת הטנק של זאב מינדזיגורסקי. הגענו לשטח ופינינו את מי שנשאר והצלחנו להשמיד שני טנקים מצריים, שהם אלה שפגעו בירון ויפתח קודם לכן. בדרך חזרה פנה אלי ישראל מרדר ואמר לי שיפתח המ"מ נשאר בשטח. ומה קרה ליפתח בינתיים, הוא נפגע והגיע לשוחה כשהוא פצוע קשה, לידו שכב החובש שלא נפצע. יפתח אמר לחובש לרוץ לכביש ולמצוא את הטנק שלי שמפנה, ולהביאו לחלץ אותו. החובש רץ לכביש כשהוא מבולבל, חזר לכיוון התאג"ד ולא הצליח לספר מה קרה. יצאנו לסבב חילוץ שלישי כדי למצוא את יפתח. הגענו לשטח ולא מצאנו אותו. ברטי אוחיון שהיה תותחן בטנק של זאב, קפץ והחליט למצוא את יפתח הפצוע. על הארץ גופות רבות וברטי חיפש והמציא שיטה מקורית למצוא את יפתח שאותו הוא לא מכיר. הוא שואל שאלה פשוטה: "האם אתה יהודי"? ולפי התשובה הוא כבר יבין. לאחר דקות כשהגיע ליפתח הוא שואל אותו "האם אתה יהודי"? ויפתח עונה לו בקול חלוש: "כן, אבל קשה מאד להיות יהודי!" ברטי גרר את יפתח ברצועת הסרבל עד לטנק, ורמי גולן עם ברטי העלו את יפתח לטנק ואנו חזרנו לאחור לתאג"ד. כול הפצועים פונו לתאג"ד. חמישה לוחמים נהרגו במבצע חילוץ זה.

השעה הייתה 02:00 בליל 16-15 באוקטובר. פלוגה ז' המפוארת מונה רק את טנק המ"פ ויחד עם עוד 5 טנקים מגדוד 79 ו-8 טנקים מגדוד 184 בולמת את נחשולי הטנקים המצריים המנסים להגיע לאזור מצמד והצליחה. הצנחנים של דני מט החלו לחצות את התעלה בסירות גומי ואנו יודעים שבזכותנו הם יכולים לבצע את משימתם.

ראשי מלא במחשבות, אך  אני יודע שעשיתי את הצעד הנכון וחילצתי את החיילים, למרות שחילוץ זה גבה מחיר כבד של חמישה הרוגים ואחד עשר פצועים. חייל שנשלח למשימה חייב לדעת שיעשו כול מאמץ כדי להחזירו אפילו במחיר חיי אדם.

אירוע זה ממחיש באופן חד וברור את הדילמה הקיימת בין הצורך המוחלט לבצע את המשימה ובין הצורך המוסרי וערכי להציל חיי אדם ולפנות פצועים. מה גובר על מה ובאיזה שלב של הקרב יש להחליט שלא אפשרי עוד לבצע את המשימה וכי יש לטפל בפצועים ולפנותם? האם כפי שקבע משה דיין שיחידה רשאית להפסיק את משימתה כשיש לה 50 אחוזים נפגעים? פלוגה ז' הגיע הלמצב שבו נשאר לה טנק יחיד שמהווה רק 16 אחוזים מכלל הכוח. לדילמה זו אין "פתרון בית הספר" וכמ"פ שקלתי אותה בכול קרב וקרב לגופו של עניין.

הפלוגה שינתה פניה, הגיעו אליה צוותים חדשים והיא המשיכה להילחם במרחב החווה הסינית עד ל-18 באוקטובר, תוך שהיא משתתפת בהרחבת מסדרון הצליחה כדי לאפשר מעבר בטוח של כוחות ודרגים ל"אפריקה". זאב מידזיגורסקי המ"מ, שחילץ יחד איתי את הפצועים, נהרג ב-17 באוקטובר בהתקפה על מתחם החווה הסינית.

ב-18 באוקטובר הסתערנו על מתחם נ"ט מצפון לחווה הסינית, וכול הטנקים שבפלוגה נפגעו, לרבות הטנק שלי שספג כאן את הפגיעה השלישית. בחזרה לחניון אחרי הקרב הזה שמעתי בקשר: "זיגי כאן כספית, עבור", ואני חושב איזה חצוף הוא קצין הקשר שמפריע לי עכשיו, אך הקריאה חוזרת על עצמה מספר פעמים למרות שביקשתי שיפסיק. לפתע הבנתי וזיהיתי את הקול, היה זה אחי ארנון, קצין קשר באוגדה שהצליח לאתר אותי ולוודא שאני חי וקיים. התרגשות עצומה ואחר כך מצאנו לעצמנו תדר פרטי ודיברנו שעות ארוכות.

צלחנו את התעלה ב-19 באוקטובר, הפלוגה לחמה תחת פיקוד גדוד שקד וגדוד צנחנים במילואים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה אני כמ"פ נלחם עם גדוד חי"ר ולהיפך. בשלב הראשון קיימנו תיאום ציפיות בשטח ומאז הייתה בינינו שפה משותפת והלחימה התנהלה בצורה מושלמת. כבשנו את מתחם אורחה בסרפאום בהתקפה משולבת ומתואמת וללא נפגעים.

ב-22 באוקטובר עמדנו לתקוף את איסמעילייה אך בשעה 18:55 נכנסה לתוקפה הפסקת האש הראשונה והתחלנו להתארגן לקראת ההמשך, התשה, אימונים והמשך בניית הכוח.

פלוגה ז' ביצעה את כל משימותיה, פינתה את פצועיה ושילמה מחיר כבד מאד, 27 לוחמים נהרגו ועוד רבים אחרים נפצעו.

אשרי המ"פ שיש לו פלוגה שכזו. אני מצדיע לפלוגה וללוחמיה.



Anonymous
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה

 הקמת האתר וניהולו ע"י עפר דרורי