האיש והאגדה
30 שנה נמנע אל"מ (מיל') רמי מתן ממתיחת ביקורת על תפקודו של גיבור ישראל יובל נריה בקרב החווה הסינית. הוא גם לא חשף מעולם כיצד גילה שיומן המלחמה האישי שלו שנעלם, התגלגל לידיו של נריה, מחבר הספר "אש". הראיון שהעניק נריה למוסף זה שיכנע את מתן לפרוק את אשר על לבו
כמעט שלושים שנה מסתובב אל"מ (מיל') רמי מתן עם המועקה הזאת. חבריו הקרובים מכירים את הסיפור היטב ולא פעם ניסו לשדל אותו לפרסמו. מתן - פטריוט ישראלי במובן הישן, כזה שמכבד פרות קדושות ומיתוסים מכונני גאווה - סירב בתוקף.
למתן יש ביקורת על תפקודו של יובל נריה באחד הקרבות. לדור שגדל או שהיגר לישראל אחרי מלחמת יום כיפור הטענות שלו עלולות להישמע קטנוניות. בנקל אפשר לחשוד שאולי, מאחורי הטענות הענייניות, מסתתרת לא יותר מקנאה אנושית פשוטה. כדי לתפוש את גודלו של המטען הנפשי שאותו פורק כאן מתן, מוכרחים להביא בחשבון, שבשביל כל מי שיצא בחיים מהקרב על החווה הסינית, מדובר באירוע מפתח בחיים.
טענותיו של מתן אינן נעצרות בזירת הקרבות. הוא גם מסתייג מאוד מהתנהגותו של נריה אחרי המלחמה, כאשר עיטור הגבורה הפך אותו לאחד מסמלי הגבורה הבולטים שלה. "האם אירועי האימה בסיני ראויים שנדוש בהם אחרי שעבר כל כך הרבה זמן?", כתב מתן לפני שבועיים. "שנים התלבטתי בשאלות מציקות אלו. החלטתי לשים את אותן פרשיות מאחור, להימנע מהכאב הרב הכרוך בדיון בהן ולהמשיך את חיי הלאה".
דברים שאמר יובל נריה בכתבה שהתפרסמה כאן ב-25 באוקטובר הצליחו להכעיס את מתן עד כדי כך, שהוא ישב וכתב "מכתב גלוי אל יובל נריה". פעם, במרים שבקרבות אוקטובר 73', גורלותיהם נקשרו זה בזה כאשר היו מ"פים בגדוד 79 בפיקודו של עמרם מצנע. אהבה גדולה לא שוררת ביניהם, אבל ההגדרה אחים לנשק בהחלט יאה להם. ב-18 באוקטובר, כשנריה נפצע, מתן היה האיש שחש לחלצו. היום אומר המחלץ: "הסוגיה הנקראת יובל נריה מעסיקה אותי לא מהיום. כמעט 30 שנה מאז אותה מלחמה קשה החלטתי לשבור את נדר השתיקה שגזרתי את עצמי ולומר את כל אשר על לבי, על הצביעות, ההתחסדות והחוצפה של גיבור ישראל".
במידה לא מבוטלת, זהו סיפורו של רמי מתן לא פחות מאשר סיפורו של יובל נריה. מתן איש העקרונות, העקשן, התובע שלמות ומתקשה לחיות בשלום עם פשרות. פקודיו מיום כיפור זוכרים בהתפעמות את תפקודו במלחמה. רבים מהם מכירים היטב את הביקורת שלו על נריה, אותה ביקורת שאותה נמנע כל השנים מלהוציא אל מחוץ למעגל פנימי. בהרצאות על מורשת קרב שהוא נושא לעתים בקורס קציני שריון מתן מעולם לא הזכיר את הפרשה, אפילו לא ברמז. גם אותי, ידיד ובן מחזור, הוא ניער מעליו פעמים רבות כשביקשתי ממנו לפרסם את הפרטים. העניין כבר לא רלוונטי, נימק את סירובו, וגם אם כן, לא תהיה בו תועלת: הרי מי שצריך לדעת את האמת - "אנחנו שהיינו שם" - יודע אותה ממילא.
"בראיון הקפיד נריה להדגיש כמה כבד עליו עולו של מוסד העיטורים ועד כמה קשה ומעיקה היא הנשיאה בעול הזה", מסביר מתן את התפנית בעמדתו. "הוא אף הוסיף שהתנהגותו וכל מהלך חייו מאז היו מותנים ומושפעים מאותו סטטוס מחייב. אבל כאשר נשאל כיצד יגיב אם בנו ישקול לסרב לשרת בצה"ל, ענה 'הוא חופשי ויהיה חופשי לקבל את ההחלטות שלו בעצמו. אני אתמוך בכל החלטה שלו'. המשפט הזה הרתיח אותי. ברור שהילד יעשה בסופו של דבר מה שהוא ימצא לנכון, אבל תן לו לפחות כיוון. גיבור ישראל זה חובות ולא רק זכויות שאותן הוא ניצל עד הסוף. מעשיו של יובל נריה משמשים אות ומופת לדורות של לוחמים אך אינם ראויים לבנו?"
גם הצורה שבה הצדיק נריה את שהותו המתמשכת בארצות הברית קוממה את מתן. "אין לי ספק שהוא מתפתח שם יפה מקצועית, כלכלית ואינטלקטואלית, הוא בהחלט אדם מוכשר. אבל כשהוא אומר ש-11 בספטמבר סיפק לו הרבה עבודה, בגלל הפוסט-טראומה של האנשים - הנושא שהוא מתמחה בו - זה צורם. תעזור פה, תתרום כאן, בישראל אתה נחוץ עכשיו לא פחות".
הגיבור האמיתי
ביוני 94' יצאה קבוצה של 12 קצינים מוותיקי גדוד 79 למצרים, לסיור בנתיב הקרבות של יום כיפור, חוויה נוסטלגית שתועדה ב"ידיעות אחרונות". בטרם ההמראה פנה עו"ד אהרון בונה מתל מונד אל מתן, שהיה המ"פ שלו במלחמה ולאחריה, והפציר בו, כדי להקדים תרופה למכה, "תעשה לי טובה, רק אל תתעמת עם יובל". מתן נענה לקריאה. שלושה ימים ארכה הנסיעה ומטבע הדברים עמד נריה במוקד הכתבה. לא היה בה זכר לרגשות שרחשו מתחת לפני השטח.
"הגיבור האמיתי של גדוד 79 מבחינתי זה רמי", אומר עו"ד בונה. "במלחמה הוא היה המגדלור שלנו. עם כל הכבוד למג"ד ולסמג"ד, בקרב הנורא על החווה הסינית, כשכל טנק לחם על נפשו, רמי היה האיש". אלא שבכתבה, כמו בחיים, הדברים לא קיבלו ביטוי. נריה היה לאגדה, מתן נותר באלמוניותו. מדוע? "אנחנו אנשים לא כוחניים ולא מתוחכמים", אומר מתן, בעל חברה לייצור ולאספקת מצעי גידול ודשנים לגינון וחקלאות. "אנחנו עובדים בקומפוסט".
הוא בן 51, זקן הסגל בחטיבת המילואים "יפתח" שבה שירת בעבר כסמח"ט. היום הוא קצין לתפקידים מיוחדים, במבצע חומת מגן שירת בשכם, לפני חודש בילה שבועיים באימון בצאלים. "רמי הוא גיבור, אנשים קיבלו את אות המופת על עשרה אחוזים ממה שהוא עשה. גם בהתקפה וגם בחילוץ נפגעים הוא גילה גבורה בלתי רגילה", קובע החוקר לענייני צבא אלישיב שמשי, תת-אלוף במילואים, הנמצא עכשיו בשלב התחקיר לקראת כתיבת ספר שינתח את מנהיגותם בקרב של מפקדי הפלוגות המצטיינים בדור מלחמת יום כיפור. "פניתי לאמנון רשף, שהיה מח"ט 14 במלחמה, וביקשתי ממנו שיפנה אותי למ"פ שברמות החיכוך הגבוהות ביותר פעל ללא דופי. הוא המליץ לי בחום על רמי".
ואכן, האלוף במילואים אמנון רשף מפליג בשבחי מתן. "מדינת ישראל חייבת את קיומה לאותם גיבורים נעלמים מסוגו של רמי מתן, שעמד תמיד בחזית הלחימה ויצא ללא פגע, דבר שלא קרה לחלק הארי של מפקדי הפלוגות בחטיבה 14. בגלל אופי המערכה בחזית התעלה ידעתי עליו עוד לפני שפגשתי אותו, הוא נלחם ללא הרף תוך גילוי גבורה עילאית, רק מפאת צניעותו וענוותו סיפורו לא נודע".
רמי מתן (בעבר ממן) הוא יליד חיפה, נצר למשפחה ששורשיה מוליכים לטבריה של אמצע המאה ה-18. נשוי ללילית, סייעת בבית ספר לחינוך מיוחד במבשרת ציון ואב לשלושה בנים המשרתים עתה כולם ביחידות קרביות, בשריון ובגבעתי. הוא נמנה עם הגרעין הראשון שהקים בשנת 82' את היישוב הקהילתי נטף בפרוזדור ירושלים ומשמש כרכז הביטחון השוטף של המקום. הוא הצעיר משישה ילדים, בהם כרמלה לכיש שהיתה עיתונאית בכירה ב"על המשמר"; נסים ממן, שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, והפרסומאי ארנון ממן. אמם אדל (לבית טולדנו), בת 89, היתה מורה לצרפתית. לאביהם המנוח, עו"ד יוסף ממן, שלקוחותיו נמנו ברובם עם הציבור הערבי בצפון, יצא שם של בורר ומפשר הגון.
הוא למד בפנימייה הצבאית בחיפה וכערביסט מבית בחר במגמה המזרחנית. הוא התגייס בקיץ 69' ובהשראת ספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" בחר בשריון. מסלול הקידום שלו היה מהיר, ערב יום כיפור הוא היה מ"פ בקורס מפקדי טנקים. משהוכרזה כוננות התארגנו הפלוגות בשבטה ומשדה התעופה בחצרים המריאו לביר תמדה שבסיני. מטוס הסטרטוקרוזר נחת בשעת דמדומים, יום כיפור שחל בשבת כבר נכנס לתוקפו. "נסענו לימ"ח כדי להצטייד", מספר מתן. "לעולם לא אשכח את יואל פרידמן, חייל דתי שצעד מהמנחת לבסיס את כל הדרך ברגל, מרחק של שניים-שלושה קילומטרים, רק לא לחלל שבת". ב-15 באוקטובר נהרג פרידמן בקרב על החווה הסינית.
איש לא תיאר לעצמו שמלחמה בשער, "מצנע אפילו ביקש שנשמור על ארגזי התחמושת מסודרים, כדי שכשתיגמר הכוננות נוכל להחזיר אותם במהירות למקומם. בשבת בבוקר, כשהתחילו לדבר על מלחמה, החבר'ה ציחקקו. בחמש דקות לשתיים, כשמיגים מצריים ירדו על הגדוד בעודו עסוק בתיאום כוונות, גם אז לקח לנו כמה שניות טובות עד שקלטנו שאלה לא מטוסים שלנו שתוקפים אותנו בטעות", מספר מתן.
בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר יצא הגדוד של מצנע, שמנה 18 טנקים בלבד, מביר תמדה לטסה ונפגש עם המח"ט רשף, שהורה למצנע לנוע מערבה על ציר טליסמן למשימות בלימה. בדרכו התגבר הכוח על מארב של פלוגת קומנדו מצרית, עימות שבו ספג את שתי האבדות הראשונות במלחמה. אחר כך חצה בלי פגע חניון של טנקי T-62. לפנות בוקר, לאחר שהתנתק מהגדוד בגלל טעות בניווט, אחד הטנקים של פלוגה ז' פרס זחל. המצרים הסתערו עליהם. שלושה לוחמים מצוות הטנק נהרגו. הרביעי, שנפל בשבי, דיווח לאחר שהוחזר כי הם נותרו בלי תחמושת.
ביום ראשון בצהריים, בקרבות בלימה ברכס "נוזל", נהרג נמרוד גאון, מ"פ ח'. "גבר לעניין", מעיד עליו מתן. בעזבונו נמצא שיר שכתב, "אני חייל ואל תבכי לי ילדה", שהולחן שנים אחרי המלחמה על ידי שלמה ארצי.
ריבוי הנפגעים הביא בשלב זה לאיחוד שתי הפלוגות המדולדלות לאחת, שעליה פיקד סרן מתן. ביום שלישי בבוקר, 9 באוקטובר, הצטרף לגדוד סגן יובל נריה, שהחל את המלחמה כסמ"פ בגדוד 9, שהיה מוצב בגזרה הצפונית, מזרחית לקנטרה. מרבית הטנקים בפלוגה שבה שירת, עליה פיקד נועם דביר, יצאו מכלל פעולה. ארבעת הקצינים שנותרו לפליטה, דביר, נריה, סגן מרדכי פיין וסגן מרדכי רטר התארגנו להמשך לחימה בטנק המג"ד, ואליהם התווסף כאיש צוות חמישי קמב"צ הגדוד, סרן יורם אופיר. מעללי החבורה הגיעו לקיצם הטרגי ב-8 באוקטובר כאשר הטנק שלהם נפגע מטיל נ"ט בעת ההסתערות על מתחם "מכשיר". נריה, שירד מהטנק בעוד מועד כדי לפקד על טנק אחר, היה היחיד מהחמישה ששרד. לפרשת "טנק הקצינים" חלק נכבד בעיטור הגבורה שהוענק לו במאי 75'.
היומן האבוד
טנק הקצינים היה העילה לעימות הראשון שהתחולל בין מתן לנריה. "יובל נריה מוגדר כגיבור ישראל, דורות של לוחמים מתחנכים על העיטור שלו, עם זה אין לי שום בעיה", מסביר מתן. "הקטע של המלחמה שבו הוא לחם במסגרת גדוד 9 - לא הייתי שם, אני לא יודע מה קרה, אני מקבל את הדברים ככתבם וכלשונם. לעומת זאת, מהרגע שבו הוא הצטרף אלינו, אני בהחלט רשאי לחוות דעה.
"אחרי שיובל קיבל את העיטור, פנה אלי אחד האבות השכולים וביקש ממני לדבר איתו כדי שיזקוף את האות גם לזכות ארבעת חבריו הקצינים, שנהרגו בטנק המפורסם. זה נראה לי מעשה שנכון היה לעשות. שוחחתי עם יובל, ניסיתי לשכנע אותו שייצא לפחות בהצהרה שגם הם שותפים וראויים. הוא לא רק שסירב, אלא גם הביע זלזול בתפקודו של אחד מהקצינים, שלדבריו נתקף בהלם. 'מה אכפת לך', אמרתי לו, 'תן להורים קצת נחמה, מי שבנו נהרג עולמו נהרס ומחווה קטנה גם זה משהו. זה לא רק שלא יפגע בגלורי שלך, זה גם ייחשב לך למעשה אצילי'. משיקולי אנוכיות ורווח אישי הוא לא הסכים בשום פנים ואופן. מכאן מקור הכעס שלי עליו.
"עם זה עוד הייתי מסתדר", חוזר מתן אל השיקולים שהביאוהו להגיב הפעם. "אבל כשהוא חוזר בראיון בפעם המי יודע כמה על הטענה הקבועה שלו, שהעיטור הוא נושא מאוד מעיק, אני שוב חייב לשאול אותו: אם המשא כבד כל כך, מדוע התעקשת בזמנו שלא לחלוק אותו עם חבריך המתים, שכמוך בדיוק לחמו בחירוף נפש?"
כאשר סיימה ועדת הצל"שים את עבודתה, הודיע ראש הוועדה כי התרשם שהוגשו לה פחות מדי המלצות ושאין לו ספק שיש עוד לוחמים שזכאים לצל"ש. במקצה תיקונים שנדחף על ידי לובי חזק העניק הרמטכ"ל מרדכי גור צל"ש מטעמו לשלושה מחללי טנק הקצינים, דביר, אופיר ופיין. לרטר, החלל הרביעי, הוענק עוד קודם לכן, בסיבוב הראשון של האותות, עיטור העוז על מקרה שקדם לאירועי טנק הקצינים.
האב השכול שעליו מעיד מתן הוא עמוס דביר, שחקר באופן פרטי את עוללות הטנק ובעקבות ממצאיו נחשפה הפרשה במלוא היקפה בכתבה של יאיר קוטלר במוסף "הארץ", בספטמבר 75'. כעבור 14 שנים, כשיצא לאור ספרו של יובל נריה "אש" ב-1989, התראיינו בני משפחת דביר בעיתון "חדשות", וטענו כי נריה נוטל לעצמו את מרב התהילה ומתעלם מחלקם של חבריו ל"טנק הקצינים".
גם מתן קרא אז את רב המכר של נריה. כשהגיע לפרק העוסק בגדוד 79 הוא נרעש. "לילית, היומן אצל יובל", הוא צעק לאשתו בהתרגשות.
"אחרי הפסקת האש, כשהיינו מעבר לתעלה ב'אפריקה', כתבתי יומן שבו אני משחזר את המלחמה", הוא מספר עכשיו. "הרשמים היו עדיין טריים, תיארתי חברים, מהלכים, הרוגים, מחשבות שהיו לי ואפילו פרשנויות, משהו אישי לחלוטין, לא איזו סטנוגרמה של ישיבות או יומן מבצעים. יום אחד הגיע אלינו לגדוד עיתונאי, מ'מעריב' נדמה לי, ונתתי לו את היומן כדי שיעיין בו ואם ימצא שזה חשוב, שישתמש בו לכתבה שהוא הכין. איכשהו היומן לא חזר אלי ואני שכחתי ממנו לגמרי. 15 שנים חלפו, אני קורא בספר וכמו מן האוב היומן האבוד צף ועולה לנגד עיני".
מתן אינו טוען שספרו של נריה הוא גניבה ספרותית. "זה שלא שהוא העתיק, חלילה, הנוסח שלי היה טלגרפי והשפה שלו ספרותית. אפשר גם לטעון שעברנו את אותן חוויות ומכאן הדמיון. על כל פנים, היו שם בין השורות כיוונים שנשמעו לי מאוד מוכרים. הרמתי אליו טלפון, אחרי שלא ראיתי אותו מאז המלחמה, וישר שאלתי 'היומן אצלך?' - לא הלכתי סחור סחור, 'תגיד לי, נמצא אצלך במקרה איזה יומן ישן שלי?' אלא שאלתי אותו על היומן בה"א הידיעה. 'כן', הוא ענה לי. 'מחר הוא אצלי', הודעתי לו. קבענו בירושלים, נפגשנו לרגע ובלי אפילו צורך להחליף מלים היומן חזר אלי. לא הרגשתי שום צורך לנזוף בו או להוכיח אותו על חוסר היושר, הוא עצמו הרי יודע שהוא צריך להתבייש".
איש עקרונות ופרינציפים
היומן, מחברת בכריכה קשה המכילה 144 עמודים, שריר וקיים ומצבו טוב. הכותרת "זיכרון דברים 24-6 באוקטובר". בדף הראשון מתן מספר, עדות לשאננות המוחלטת, על סדרת חינוך פסטורלית בפתח תקווה ארבעה ימים לפני המלחמה, על אחת דומיניק שכל המ"מים ערגו אליה, ועל הג'יפ החדש. בפתיחה אקראית של המחברת נופלת העין על הקטע הבא: "ירון גבעתי, צוער, בא לטנק שלי כדי לשאוב ביטחון עצמי. שוחחנו ארוכות על קיבוץ מצובה שבו הוא חי ושבו נמצא גם הגרעין שלי מהצופים. הוא היה מאוד מתוח".
"זה מקרה נורא", אומר מתן היום. "כשהתחילה המלחמה הוא ניגש אלי, 'תבטיח לי שאני חוזר הביתה חי', הוא ביקש. אני אז אדם צעיר, רק בן 22, מה אני אגיד לו? הסברתי לו שאנחנו חזקים, שאנחנו מקצוענים, שיחד נשמיד את האויב, אני אעזור לו והוא לי, עודדתי אותו ככל שיכולתי, בהמון סבלנות, אבל הרגשתי שבעצם אני לא מצליח להרים לו את מצב הרוח. הוא לחוץ, אני לחוץ, כשראיתי שזה לא הולך עברתי לפקודות, 'זאת המשימה, זה מה שצריך לעשות, אנחנו יוצאים לקרב'. ברור לך מה הסוף". תשעה ימים אחר כך נהרג סג"מ ירון גבעתי בחווה הסינית. המשפט "תבטיח לי שאני חוזר הביתה" לא מרפה ממתן.
כדי לפענח את הדפוס המנחה את מתן מאז ומתמיד, כולל בפרשת נריה, די לפתוח את ספר מחזור ט"ו של הפנימייה הצבאית. "איש העקרונות והפרינציפים", נכתב שם על רמי ממן. "רק אל תציג אותי כרודף צדק בנוסח של איזה דון קישוט פסיכי", הוא דורש כשהוא מבחין לאן עלולה לנשוב רוחה של הכתבה.
בשנת 75', כשהיה רס"ן וקצין אג"ם של חטיבה 14, ראו בו הבטחה גדולה. את הקריירה שלו קטעה תלונה שהגיש נגד המח"ט שלו, על "שימוש בציוד צבאי לצרכים פרטיים". בעקבותיה נפתחה חקירת מצ"ח שהביאה בדרך חתחתים להעמדתו של הקצין לדין ולהרשעתו, אבל העכירה את האווירה דווקא סביב המתלונן. מתן בחר להשתחרר מצה"ל ולתדהמת הכל החל לעבוד כנהג בחברת "תעבורה", והוביל מלט במשאית כבדה. "איכזב אותי ששנה וחצי בקושי אחרי המלחמה, דמות שנחשבה לאורים ותומים בשריון מתנהגת בצורה נלוזה ומתעסקת בגניבות", הוא מסביר את צעדו.
בשנות ה-80 עבד מתן כקצין ביטחון של נציגות ישראל בקפריסין, משם קודם לאותו תפקיד בקונסוליה הישראלית בניו יורק. בשנת 86' הוא נקלע לעימות חריף עם סגנו בני להב, הרבה בגלל הבדלי סגנונות אך גם בשל מה שמתן הגדיר בחוות דעת שכתב אז לאחראים עליו בשב"כ "עיגול פינות, חוסר לויאליות משווע ותדמית שיש בה יותר מתוכן". את האיגרת, שבה התריע מפני תרבות ה"סמוך", חתם מתן בקביעה הבאה: "העובדה שלהב הוא מאבטח מצוין עדיין לא מכשירה אותו לקבל אחריות על מסגרות גדולות".
בשל קפדנותו היתרה של "המטורף שבא מקפריסין", כך כונה, נגמר העימות בנציגות בפיצוץ ומתן הודח לאלתר על ידי יוסי גנוסר, טראומה שלא בנקל התנער ממנה. "עשו לי תרגיל שב"כ קלאסי", אומר מתן. להב הכריזמטי, המנצח הגדול בעימות, התקדם בשב"כ. ב-95' הוא כבר היה ראש היחידה לאבטחת אישים, הבכיר השני בדרגתו מבין הארבעה שנמצאו אחראים למחדל שאיפשר את ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין. "חמור מאוד שצריך היה ראש ממשלה בישראל להירצח כדי שתיווכחו שאני צדקתי בזמנו באבחנות הנוגעות לבני", השיב מתן לכמה מאנשי הקונסוליה לשעבר, שבעקבות מחדל האבטחה הגדול נזכרו בו לפתע והתקשרו להתנצל על יחסם אליו תשע שנים קודם לכן.
צל החווה הסינית
לפני שכתב את המכתב הגלוי שממנו נולד ראיון זה, התייעץ מתן עם איש אמונו, שלחם לצדו ולצד נריה במלחמה, וביקש הכשר למעשה שיש בו בגדר נעיצת סיכה לא רק בחבר לנשק אלא גם במונומנט לאומי. רק כשקיבל את האישור הוא שלח את המכתב. נריה, הנמצא בארצות הברית, ביקש לא להגיב על המכתב, שהעתק ממנו נשלח אליו. "אני לא רוצה להתייחס לא למכתב ולא לכותב", זה המעט שניאות לומר. בעבר, כשנדונו ב"חדשות" טענותיהם של בני משפחת דביר בעניין "טנק הקצינים", הסתפק נריה גם אז בתגובה לקונית: "ההחלטה להעניק לי עיטור היתה ונותרה של צה"ל. אם יש למישהו טענות והשגות, לא אני הכתובת".
אבל אם עד כה נשמעה ביקורתו של מתן על נריה כעיסוק בעניינים שבאישיות, הנקודה הבאה כבר נוגעת לתפקודו בקרב. ולא סתם קרב, אלא הקרב הכבד על החווה הסינית שנערך ב-15 באוקטובר, זה שקדם ביום לקרב שאליו יצא גדוד הצנחנים 890 בפיקוד יצחק מרדכי, אך בניגוד לו שקע בתהום הנשייה.
שבוע קודם לכן כבש הגדוד של מצנע, שקיבל בינתיים תגבורת, את "חמדיה" וניהל ממנה קרבות בלימה. ציוות הפלוגות הושלם כשלגדוד הגיע מפו"ם רס"ן ישראל בן ארי, קצין ותיק שבניגוד למ"פים הצעירים התנסה בששת הימים ובמלחמת ההתשה, ומונה למ"פ ח'. ב-14 באוקטובר תקפו המצרים חזיתית לאורך כל הקו. 100 טנקים מצריים הושמדו, בפלוגה של נריה נפלו שישה לוחמים. לאחר התארגנות הכל היה ערוך למבצע "אבירי הלב", הקרב שפתח את הדרך לצליחת התעלה, גולת הכותרת של אוגדת אריאל שרון.
"התחושה היתה שאנחנו לפני קרב היסטורי", משחזר מתן. המח"ט, שהיה דמות נערצת, אסף את הכוחות לשיחה. "כל עם ישראל מאחוריכם" היה כותרת דבריו. בתגובה קם מתוך השורות חייל מילואים ופנה לרשף: "אדוני המח"ט, יש לי בקשה אחת ממך לפני הקרב, אולי אפשר להעביר את כל עם ישראל לפנינו?" הצחוק הרועם שפרץ פרק את המתח.
ההסתערות על המתחם הדיוויזיוני של החווה הסינית, שאיפשרה את צליחת התעלה, היתה שעתו היפה של הגדוד, אף שעלתה במחיר כבד, 16 הרוגים. הפלוגות של מתן ובן ארי נפרשו מלפנים, זו של נריה נעה מאחור. בתחקיר המלחמה של חטיבה 14, מסמך ובו 341 עמודים שערך אמנון רשף והופץ באוקטובר 75', מעיד מג"ד 79 עמרם מצנע: "המשכנו בתנועה צפונה על ציר לכסיקון. תוך כדי התנועה עלה טנק מ"פ י' על מוקש. מ"פ י' נטש את הטנק והצטרף לגדוד 184".
על כך הרחיב פרטים נריה עצמו, בעדותו אז: "עליתי על מוקש סנדוויץ', הטנק התרומם באוויר ונחת. פנים הטנק היה מלא בעשן, אך ראיתי כי אין נפגעים בטנק ולא נגרם נזק ממשי. ירדתי וראיתי כי המזקו"ם הימני נפגע קשה והטנק נטה על צידו. החלטתי לעבור לטנק אחר, אך כל טנקי הפלוגה חלפו ואחריהם החפ"ק החטיבתי. אחד הטנקים של גדוד 184 נעצר ועליתי עליו. היה זה טנק גור שאינני מכירו. העמסתי עליו את צוותי והמשכנו בתנועה.
"טנק זה לא היה מסוגל לתפקד בירי, עקב הימצאות שמונה אנשי צוות בתוכו. עברתי לטנק מ"פ ז'184/ (סרן אליהו ששון) וניסיתי להתקשר מטנק זה עם הפלוגה האורגנית, אך לא הצלחתי. התקשרתי עם סמג"ד 79 (רס"ן נתן בן ארי), דיווחתי לו שאני חי וביררתי עימו מה המצב בפלוגה והוא עדכן אותי שהמצב חמור". לפחות שעתיים חלפו עד שנודעו בגדוד עקבותיו של נריה.
מתן אינו מתרשם מהתיאור כהוא זה, גם לא מהגרסה המורחבת של נריה, כפי שהיא מובאת בספרו "אש", ושממנה ניכר כי החמצת הקרב לא נתנה לנריה מנוח: "טור הטנקים עובר אותו. איש אינו עוצר. הטור עולה לקרב, אין לו פנאי לעצור עכשיו ולחלץ. עוד מעט יעברו אותו כולם ויישאר כאן לבדו בלילה... איזה דפק. איזה דפק. דווקא עכשיו כשיש גדוד טוב ויש מפקד טוב הוא נשאר בחוץ, על סף החזית, מחוץ למלחמה... והוא תקוע כאן עם טנק נכה. עם שמונה אנשים שכושר הלחימה שלהם ירוד מאוד... באחת החליט ייפרד מהם כאן... והוא עצמו ילך ברגל, ילך כמו חי"רניק דרך המתחם כולו בחסות החושך עד שיתחבר אל כוחותינו מעבר לחווה ויצטרף אל הלחימה. התחיל ללכת".
איש אינו מאחל לעצמו את האימה שחווה נריה, לקורא מן השורה יש בהחלט סיבה להשתאות מהדבקות במשימה, מהחתירה הבלתי פוסקת למגע, מאומץ הלב. עיטור הגבורה שהוענק לו זוקף גם אירועי אותו לילה לזכותו. אלא שמתן אינו מרפה ודעתו נחרצת: "יובל נריה ניתק את עצמו מרשת הקשר ומהפלוגה שאותה היה אמור להוביל, ונעלם. מ"פ בקרב לא הולך ברגל לחפש טנקים, הוא התנהג כחפ"ש ולא כמפקד, הוא לא גילה אחריות. במקום לשבח, מעשיו באותו לילה ראויים לגנאי, אחריות בטח שאין כאן. כלל ברזל בשריון, שמ"פ/מג"ד שנפגע לו הטנק עולה מיד על טנק אחר וממנו ממשיך לפקד - הוא לא עמד בו, וכל השאר אלה כבר תירוצים. בהעדרו הפלוגה שלו התפצלה באין ברירה בין הפלוגה שלי לבין הפלוגה של ישראל בן ארי, שנהרג בהמשך הלילה".
בשלב זה של הקרב לחם נריה כאיש צוות בגדוד האחר שאליו חבר. בספרו הכמו-אוטוביוגרפי הוא כתב: "שעות ישב בתא התותחן, יורה פגז אחרי פגז, משמיד מכל הבא ליד, טנקים, משאיות, ג'יפים, בתזזית טוטלית, טראנס של ירי. עבד כתותחן מיומן, מונע על ידי איזה זעם שעוד לא ברור גם לו עצמו, זכר רק במעומעם שהוא בעצם מ"פ, שייך ליחידה אחרת. פעם או פעמיים ניסה להקים קשר עם פלוגתו והם לא ענו לו".
כאשר יקרא יובל נריה את הכתבה הזאת, לא תהיה זו הפעם הראשונה שהוא שומע את טענותיו של מתן. העימות הראשון ביניהם בעניין זה התחולל באותו מסע משותף למצרים. זה היה באחד החדרים במלון הילטון, שאליו התכנסו כל משתתפי המסע להעלות זיכרונות, חוץ ממצנע שפרש לישון. על הרצפה נפרשה מפת הקרבות. "יובל השתלט על השיחה", נזכר מתן, שלא התאפק ושאל את נריה, כאילו לתומו, "תגיד יובל, מה באמת קרה לך בחווה הסינית?" וכשנריה החל לספר מה עשה באותן שעות, קטע אותו מתן: "אל תספר לנו סיפורי גבורה, לדעתי היית בהלם". לפחות שניים מהנוכחים מאשרים את נוסח חילופי הדברים, ומדגישים שנריה הודה שכך היה. על כל פנים, נריה חזר לגדוד 79 כשהלחימה בחווה הסינית כבר שככה.
השטח, שהיה מחורץ בתעלות השקיה, הקשה על הפריצה, הלחימה התנהלה בטווחים של עשרות מטרים, "ישראל נהרג, מצנע נפצע ונתן בן ארי תפס את מקומו. מבין המ"פים נשארתי רק אני", מספר מתן. "יצאנו לקרב כשבגדוד 22 טנקים וגמרנו אותו כשמהם שבעה בלבד כשירים. בפלוגה ז' הטנק היחיד שלא נפגע היה של הצוות שלי. סיימנו את הקרב חבולים ושפוכים, אבל הידיעה שכוחות צה"ל צלחו את התעלה תוך כדי הלחימה שלנו רוממה את מצב הרוח".
הצלקת שחרתה בו החווה הסינית היה גורלו של טנק הצוערים - "ארבעה פנימיונים, שלוש שנים מתחתי בבית הספר, שתוך כדי הקרב פשוט נעלמו לי. הם דיווחו שהם פצועים, ביקשו שאני אבוא לקחת אותם, בערפל הקרב ובערפל הלילה לא הצלחנו בשום אופן לאתר איפה הם. 'אם לא תבואו מהר נמות', הם דיווחו בקשר שהלך ודעך. הוריתי להם להפעיל את כל אמצעי הזיהוי הקיימים ועדיין הם היו נסתרים מעינינו, זאת טרגדיה כי הם היו קילומטר מאיתנו, לא יותר. חבר'ה נפלאים, הם נלחמו כאריות, גופותיהם נמצאו 300 מטר מהטנק".
בתחקיר של רשף מספר נריה על הקורות אותו ב-18 בחודש, בעת שצורף לפלוגה של מתן: "הטנק שלי נפגע והתחיל לבעור, הטען-קשר נהרג, שלושה אנשי הצוות הנותרים ואיש צוות חמישי שהיה עימנו נחלצו ומ"פ ז', סרן רמי מתן, אסף אותנו". לנריה זה היה סוף המלחמה, הוא אושפז למשך חודש וחצי והחלים. מתן עצר בהפסקת האש בפאתי איסמעיליה. בחופשה הראשונה, בהגיעו הביתה לחיפה, הוא מתאר את מעשיו בעמוד האחרון של היומן שכתב: "אני עולה למעלה לחדר לראות את המערכת הסטריאופונית החדשה, שלה הקדשתי זמן רב במחשבותי בקרבות הקשים של החווה הסינית. המערכת פועלת, אמא החליטה לא לגעת בשום דבר מבין החפצים שלי, כדי לא לגרום למזל רע. הכל נשאר כמו שהיה, אפילו המיטה לא סודרה".
למחרת הוא נסע לבית החולים "העמק" בעפולה, לשאול לשלומו של שוקי ויאטר, שנפצע אנושות בקרב החרמון. "סיכוייו קלושים, אך כולנו חיים בתקווה שהוא יחיה. ללא הועיל. שוקי נפטר". מעפולה לקרית טבעון, אל הוריו של שרגא איבלר, בן מחזור אחר, שנהרג בקרבות רמת הגולן. "אי אפשר שלא לבכות. הם מנסים להרגיע אותי ולא מצליחים, מ"פ קשוח בשריון". בזה תם היומן. בשורה הנועלת הוא כתב, "ההמשך של כתב עת זה יהיה מאוחר יותר" ולא תיאר לעצמו לאן זה יתגלגל.
"צר לי לשמוע את הדברים שיש לרמי על יובל", אומר אמנון רשף על פקודיו הנצים. "לשניהם זכויות רבות במלחמה, תהילתו של האחד לא צריכה לפגוע בזאת של האחר. זה לא יאה, זה לא מתאים, גם יובל וגם רמי ראויים לכל ההערכה".