הזיכרונות המדממים של לוחמי יום הכיפורים הפכו ליצירות אמנות שמסעירות את הנפש
|
קובי לפיד
יצירותיהם של לוחמי יום הכיפורים, המוצגות בתערוכה חדשה, מעניקות ביטוי עז ומטלטל למראות ומוראות המלחמה. המבקר חש כאילו הוא שומע את קולות הפגזים ואת זעקות הפצועים, ומטייל בנפשם חסרת המנוח של הלומי הקרב
במילים נוקבות ומטלטלות מתאר דודו פלמה, משורר ואמן שנוי במחלוקת, את חוויית הלוחם, את השאלות הקיומיות ואת המחשבות המלוות את מי שהיה בשדה הקרב והריח את ריח המלחמה. הזיקה בין המלחמה לאמנות איננה מקרית. לוחמים רבים בחרו לתאר ולתעד את אימי המלחמה באמצעים חומריים וּויזואליים. מעשה אומנותי זה הינו פעולה אישית
ואינטנסיבית המאפשרת ללוחמים לעבד את הטראומה שעברו.
מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלו אנו מציינים לה חמישים שנה, פוגשת כל אחד מאיתנו במקום אישי, לאומי ופוליטי. בנימה אישית אציין כי הטלטלה והזעזוע מהמלחמה הולידו בקרב הוריי, מיכאל ז"ל ולסה רסקין, את הרצון לעלות ארצה מארה"ב ולהיות שותפים בעשייה הציונית.
התערוכה "1973 – יומן משא", המוצגת בימים אלו בבית יד לבנים בנתניה, מציגה את עבודותיהם של לוחמים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים – פצע פתוח ומדמם בהווייתם של רבים. זהו מסע שהחל באוקטובר 1973, ונמשך כמשא מאז ועד היום. התערוכה יצאה לדרך לפני כשנה ביוזמת המרכז למלחמת יום הכיפורים, שנוסד בשנת 2018 במטרה לשמר ולנצור את זכרה של המלחמה. המרכז נותן במה של כבוד לגבורת הלוחמים ומנציח את שמם. פעילות העמותה מתמקדת בשימור היסטוריית המלחמה ומורשתה במגוון רחב של היבטים – פוליטיים, צבאיים, אסטרטגיים, חברתיים, אישיים ותרבותיים.
העמותה פנתה לאמנית אורלי עזרן, בבקשה לסייע בהתנדבות באצירת התערוכה. זהו פרויקט מאתגר, שכן מדובר בחלל מורכב מבחינה אוצרותית ובמספר רב של לוחמים שביקשו להציג מעבודותיהם. התערוכה מציגה את קולותיהם של הלוחמים במגוון רחב של דרכים: יצירה פלסטית, קטעי כתיבה, וידאו, שמע, חפצים ומזכרות אישיות. היא מנכיחה את מראות המלחמה, את הגבורה העילאית של לוחמיה, את קורבנם של נופליה ואת חייהם של שורדיה. יצירת העבודות הייתה נקודת מפנה בעבור הלוחמים, שבחרו בנתיב היצירה האמנותית כדרך לספר לעולם את מורשתם, את חוויותיהם ואת המשא שהם נושאים עימם זה חמישים שנה.
17 פצועים בטנק אחד
במפלס העליון של המבנה מוצגים רישומים, ציורים ופסלים המתייחסים ישירות לשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים. כדי ליצור המחשה למלחמה חולק האולם על פי גזרות הלחימה, צפון ודרום. במפלס התחתון, שהאלמנט העיקרי בו הוא קיר ההנצחה, הוצבו עבודות שקשורות בצד האנושי של המלחמה – מוות, אובדן, כאב, פחד, חרדה, טראומות נפשיות ופציעות פיזיות.
קרב החווה הסינית, שניטש במערב סיני בין 15 ל־18 באוקטובר 1973, הוגדר כקשה ביותר בתולדות צה״ל. קובי (יעקב) לפיד, שנלחם לאורך כל המלחמה, מיומה הראשון ועד האחרון, שימש אז כתותחן בטנק בגדוד 79 של חטיבה 14. קובי נלחם יחד עם הטנקים המובילים בקרב ההבקעה בלילה עקוב מדם, לפתיחת הציר ולהקמת ראש הגשר על תעלת סואץ. היה זה קרב פנים אל פנים מטווחים קצרים נגד אויב שהיה ערוך היטב ומצויד בטילי נ״ט ובאמצעי ראיית לילה. בשעת לילה מאוחרת נותרו רק טנקים וצוותים בודדים שהיו מסוגלים להילחם, ונפגעים רבים נותרו מאחור. למרות התנאים הקשים, היחידה עמדה במשימה.
שוב ושוב חילץ הצוות של קובי עשרות נפגעים והרוגים מתוך שטח מוכה אש, תוך לחימה עזה. באחד מסבבי החילוץ הועמסו על הטנק של קובי 17 פצועים. בתחילת המלחמה מצא קובי יומן של קצין מצרי, וכתב בו את רשמיו שלו. בצידי הדפים הוא אייר צורות ודמויות המתארות את שראו עיניו. היומן המקורי נשאר בשלמותו עד היום. האיורים שימשו השראה לציורי שמן, שהמוטיב המרכזי בהם הוא מורשת הגבורה והזיכרון.
הציור ״פצועים בצריח״ מתאר את חילוץ הנפגעים בחווה הסינית: בלילה, פנים צריח הטנק מואר בתאורת לחימה אדומה, כאשר האור האדום מתווה את פני הנפגעים [ בתוך הצריח. העבודה אקספרסיבית מאוד, טבולה כולה בצבע אדום עז הנמשח בכתמים ובמריחות גסות על פני הבד כולו, כולל על פניהם של החיילים, ומדגיש את דם הפצועים המסתופפים בטנק המחניק.
