להתגבר על הפחד – 40 שנה למלחמת יום הכפורים, לזכרו של ירון גבעתי
לפני חמש שנים במלאת 35 שנים למלחמת יום הכיפורים עשיתי את מעשה הגבורה הגדול בחיי והלכתי לבקר את מרים גבעתי אמו של ירון גבעתי ז"ל שנפל במלחמת יום הכפורים. מרים ,נצולת שואה, הגיעה לקבוץ מצובה כנערה לבנות את חייה. ירון היה בנה הבכור ואחריו נולד עופר. כבת 40 שנה הייתה מרים כשבנה ירון נפל בליל הפריצה והלחימה בחווה הסינית ב-15/10/1973.
להתגבר
על הפחד – 40 שנה למלחמת יום הכפורים
לפני
חמש שנים במלאת 35 שנים למלחמת יום הכיפורים עשיתי את מעשה הגבורה הגדול בחיי
והלכתי לבקר את מרים גבעתי אמו של ירון גבעתי ז"ל שנפל במלחמת יום הכפורים.
מרים ,נצולת שואה, הגיעה לקבוץ מצובה כנערה לבנות את חייה. ירון היה בנה הבכור
ואחריו נולד עופר.
כבת 40 שנה הייתה מרים כשבנה ירון נפל בליל הפריצה והלחימה בחווה הסינית
ב-15/10/1973.
באוקטובר 72 סיימתי את קורס קציני השריון ומוניתי לתפקיד מפקד מחלקה בקורס מפקדי
הטנקים בפלוגה ח'. ירון גבעתי היה בין חניכי המחזור הראשון שלי כמ"מ
בקמ"ט. ירון היה חניך למופת אשר ביצע את המשימות בקורס ברמה גבוהה והיה מקובל
על חבריו ומאד מוערך על ידי וע"י סגל המפקדים.
בתום
קורס מפקדי הטנקים ,בעידודי ,יצא ירון לדרך ארוכה של קורס קצינים שכללה הכשרה
בבה"ד 1 ולאחריה השלמה חיילית בבית הספר לשריון.
כשחזרו החניכים שלי להשלמה חיילית בבית הספר לשריון ,היה ממש תענוג לפגוש אותם
ולראות את השנוי שחל בהם. לא סתם חיילים, אלא אנשים רציניים שמכירים בכובד האחריות
של הובלת טנקיסטים למשימות. היה לי סיפוק רב לפגוש את ירון בהשלמה החיילית של קורס
הקצינים ושמחתי על כך ששיתף אותי לפעמים בהתלבטויות שלו במהלך הקורס. קורס הקצינים
של ירון לא הסתיים וכך גם המחזור האחרון שלי בקמ"ט כמפקד מחלקה, עקב פרוץ
מלחמת יום הכפורים. קורס מפקדי הטנקים וקורס הקצינים אוחדו למסגרת גדודית אחת
בפיקודו של עמרם מצנע - גדוד 196 שבמהלך המלחמה הוסב שמו לגדוד 79.
בגאוה
רבה ראיתי את חניכי מקורסי המט"קים לאורך כל שנת 73 משולבים במסגרת הגדודית
כמפקדי טנקים וכלוחמים.
פלוגה ח' של קורס מפקדי הטנקים בה שרתתי
כמ"מ התפוררה ביום הראשון והשני למלחמה וירון צוות לפלוגה של ידידי רמי מתן
שהיה מפקד פלוגה ז'.
ב-15/10/73 נפל ירון בקרב בחווה הסינית במסגרת גדוד 79 בחטיבה 14. בקרב זה באותה
גיזרה ובאותה חטיבה נפל גם אחי הבכור יחיאל .
35 שנים לא העזתי לפגוש את הוריו של ירון ולחלוק עימם את החוויות המשותפות לירון ולי.
35 שנים פחדתי להיפגש עם ההורים של ירון מחשש שהמפגש יוליד האשמה מרומזת על כך
שאני נותרתי בחיים והוא לא (ראיתי את המבט המאשים לפעמים בעיניה של אלמנתו של אחי
ובכמה ביקורים שלי אצל הורי חיילי
שנפלו).. ........מחשש להיחשף לרגשי אשם על
כך שהיה לי העוז להתערב בחייו ולשלוח אותו לקורס קצינים , מהחשש שאולי לא הכשרתי
אותו כיאות להתמודד במצבי קרב ועוד..........
חששתי
בעיקר מהתרסקות עצמית ע"י פתיחת כל ההגנות שבניתי כדי לשקם את עצמי מהפציעה,
מנפילתו של אחי יחיאל ומהשבר המשפחתי שחוויתי בגין כך.
מרים קבלה אותי בזרועות פתוחות, מבינה כאילו הייתי בנה שלה ובחכמה רבה הסירה ממני
את כל החששות שליוו אותי לקראת המפגש.
שוחחנו רבות באותו המפגש ושמחתי להכיר את עופר אחיו הצעיר של ירון שהיה בביקור
בארץ.
השיחה נמשכה ונמשכה ומימד הזמן כאילו אבד.
מרים גרה בדיור המוגן ברגבה-בית נועם, ואנו שומרים על קשר יומי.
לפעמים אני שואל את עצמי מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן להחליט לעשות צעד כה פשוט אך
כה משמעותי כדי להכיר אישה אצילת נפש כמרים. איך שנאמר, לאלוהים פתרונים........
5 שנים מרים היא חלק ממשפחתי ואני שמח שזכיתי להכירה ולצרף אותה אל מעגל חיי.
בחרתי
לחלוק עמכם את פחדי,כי אני משער שהוא לא מנת חלקי בלבד. אנחנו, אלה ששרדו את
הקרבות הנוראיים ובני המשפחות שלא זכו לפגוש יותר את יקיריהם, יחידה אחת, ו-40 שנה
נושאים את הכאב .
בצורה
לא מובנת אנו לא משתפים בו זה את זה כדי לעזור האחד לשני. צעד חשוב וקטן שעלינו
לעשות במפגשים הבאים הוא לדבר על הדברים , לשחרר מטענים, לזכור את הנופלים ולשמר
את ערך החיים למען הדורות הבאים.
דוד
זיו (זיביל)