הספד למוני ניצני ע" האחות שולה

מוני,

היית כמעט בן 13 כשנולדה לך, לרמי ולנגה, אחות קטנה. כשבגרתי, אהבת לספר לי איך כל כך אהבתם לטייל עם האחות התינוקת ברחובות הכפר ולשחק איתי שעות כמו בובת שעשועים.

מרחק השנים בינינו לא הפריע לפתח ולחזק את הקשר העמוק והמיוחד שנרקם בינינו. הוא התחיל עם שעשועי ילדות. כשהייתי בת 5 כבר הלכת לצבא. הייתי הילדה הכי גאה בגן כי רק לי היה אח חייל. אבל כנראה שגם הצקתי לך לא מעט אז המצאת שעשוע. נהגת לקשור אותי לעץ והיית אומר לי "תשתחררי לבד!" והולך. ואני - הייתי צורחת בשמחה ובמחאה ונענית לאתגר ונאבקת עם אסוריי. ואתה - זכית לשעה של שקט. ועוד רעיון העלית כדי לשכנע אותי לעזוב אותך במנוחה. היית מניף אותי ביד אחת מעל צמחי סירפדים שצמחו על ידי הבית ואיימת שתשחרר אותי לתוכם. ואני, כילדת שדות למודת סירפדים, השתכנעתי מיד והבטחתי לעשות כל מה שרצית. טריק הסירפדים הצליח גם לשכנע אותי לצחצח את נעלי הצנחנים הענקיות שלך. חשבת אז שזה מין עונש אבל עכשיו אני יכולה לגלות לך - אהבתי כל רגע של צחצוח ולא הייתה ילדה מאושרת ממני בכפר.

כשגדלתי, הפכו שעשועי הילדות לדאגה אמיתית לשלומי, וכושר השכנוע שלך כיוון אותי להגיע להחלטות הנכונות.

אתה זוכר שכאשר הייתי בת 9 או 10 נזקקתי לטיפול של אורתודונט וסירבתי בעיקשות טיפוסית לקבל אותו. אני בטוחה שאימא ביקשה  את עזרתך בעניין. לקחת אותי לטבריה והלכנו יד ביד למרפאת השיניים. בפתח,  ירדת על ברכיך לפניי ובגובה עיניים בין אח גדול במדים ואחות קטנה וסרבנית, הראית לי שן עקומה בפיך. ומה שאמרת לי אז עדיין מהדהד באוזני. אמרת לי: "נכון שאת לא רוצה שיניים מכוערות כמו שלי?"

נדתי בראשי.

"אז בואי ניכנס" אמרת ונכנסנו למרפאה.

כעבור עשר שנים הייתי חיילת בתל נוף ושוב הוזעקת לעזרה. הייתי צריכה לעבור ניתוח דחוף ברגל והיה צורך לשחרר אותי  מהצבא שלושה חודשים לפני תום שירותי. סירבתי להשתחרר. למחרת, הופעת פתאום במשרד הטייסת במדי רב סרן, כולך מקרין סמכות ורציני. ניגשת ישר לעניין. ושוב המילים שלך מאז מהדהדות באוזני: "שולה, הצבא לא יתמוטט אם תשתחררי שלושה חודשים לפני הזמן. הבריאות שלך יותר חשובה!"

כעבור שבוע עברתי ניתוח ברגל ואני מאמינה שהניתוח הזה הציל את חיי.

כעבור שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואז התהפכו היוצרות והחלפנו תפקידים. הקשר החזק בינינו הלך והעמיק עם כול שלב בשיקומך. ועכשיו הגיע תורי לאחוז בידך ולהוביל אותך. אתה זוכר איך הלכנו יד ביד בין מדפי הספרים בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן? כבר לא זוכרת מה למדת, בטח משהו בהיסטוריה, אספתי את הספרים שהיו ברשימה, הושבתי אותך בפינה רחוקה בספרייה וקראתי לך את המאמרים שרצית.

גם כשנישאתי לטוני ועברתי לגור באנגליה, המרחק הגיאוגרפי לא מנע מאיתנו לשמור על קשר הדוק. להיפך. אולי הוא אפילו תרם להעמקתו. שנינו היינו זקוקים לו ויעידו על כך מאות שעות של שיחות טלפון בין-יבשתיות. דיברנו הרבה על ספרים שאנחנו קוראים ודאגת לטפח את אהבתי לספרי היסטוריה. לא הסתפקת בהמלצות חמות ותמיד חזרתי הביתה עמוסת ספרים שקנית לי. ויותר מזה, השאלת לי ספרים מהספרייה המדהימה שלך - קודש הקודשים של ביתך.

אבל שיחות הטלפון שלנו התמקדו יותר ויותר במה שהחיים זימנו לנו. אני מתנחמת בכך שעמידתי לצידך בזמנים קשים עזרו לך, ולו במעט, להתמודד איתם.

מוני, המילים שלי כאן מתגמדות לעומת סיפורי חבריך. אבל אלה הסיפורים הקטנים שלי ושלך, של אח גדול ואחות קטנה, של קשר נפלא שנמשך 63 שנים.

שלום, מוני. תמיד תהיה איתי.