על שלמה ניצני (מוני) בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, האיש שהפך לאגדה בחייו

כל יום זיכרון לחללי צה"ל אני נזכר בחברים רבים מהצבא, מהלימודים, מהשכונה ומהעבודה שנפלו ואינם עוד אתנו, אבל באחד מהם, שלמה ניצני (מוני) אני נזכר לעתים קרובות ולא רק ביום הזיכרון.

את מוני הכרתי מקרוב כשהיינו יחד באותה מחלקה ובאותו חדר בקורס קציני חי"ר מחזור אפריל 1957.

מוני נולד וגדל בכפר חיטים הסמוך לכינרת, המושב השיתופי הראשון בארץ שהוריו היו ממייסדיו. בשיחות לתוך הלילה אחרי שעת כיבוי אורות בקורס שמעתי מפיו על ילדותו בתנאים לא קלים ובצניעות חומרית בישוב הקטן שאפילו לא היה מחובר לחשמל ולמים זורמים וגם לחם לאכול כמעט לא היה.

הקורס שלנו היה הראשון אחרי מלחמת קדש ורובנו הגענו לקורס עם ניסיון קרבי כזה או אחר וכמובן הלכו שם סיפורים  בלי סוף. מוני לא סיפר כלום אבל נפוצו שמועות (לא מפיו) על עלילותיו בסתיו 1956 בקרב ה"מיתלה" בסיני שבו השתתף כסמל מחלקה בגדוד הנחל המוצנח. רק כאשר אחרי הקורס כשהוענק לו עיטור הגבורה, נודעו כל הפרטים המדהימים וחיש מהר התפרסמו ברחבי צה"ל ומאז ועד היום הפכו לאגדה.

סיפור הגבורה שלו מסתכם בכמה מילים: בשעת הפעולה ב"מיתלה" נפתחה אש חזקה על הזחל"ם שעליו פיקד  ונהג הזחל"ם נהרג מיד. מוני לקח את ההגה ותחת אש חזקה נסע קדימה תוך שהוא מחלץ פצועים שנפלו מזחל"ם שנסע לפניו.  הוא העלה את הפצועים על הזחל"ם, הפעיל כלי נשק אחדים שהיו בידי הפצועים נגד עמדות האויב ושיתק אותן וכך הציל חיי פצועים וחיי חיילי היחידה כולה.

מוני השתחרר  מהשירות הסדיר, בילה ארבע שנים בעבודה חקלאית קשה ומכיוון שלא קיבל שטח להקמת משק חקלאי משלו, התגייס לצבא הקבע ובין השאר נשלח כנספח צבאי לקונגו לסייע שם בהקמת הצבא ושוב נפוצו סיפורים עליו. ואכן הוא לא רק הקים שם צבא מאומן אלא גם יצא למלחמה בראש יחידה צבאית שניצחה את הפולשים לקונגו והוא עוטר על ידי נשיא קונגו באות הכבוד הגבוה ביותר  שבדרך כלל לא מוענק לזרים.

בהמשך כשחזר משליחותו עבר לחיל השריון ומלחמת יום הכיפורים מצאה אותו שועט בראש הגדוד שלו לעבר תעלת סואץ ועל אף שנתקלו באש קטלנית, עלו על מארבים וספגו אבדות כבדות, המשיכו הלאה והצליחו להציל את חיי רבים מיושבי אחד המעוזים. מוני פיקד בגבורה ובקור רוח על החיילים, על הוצאת הפצועים ועל חידוש המלאים  וכך יממה שלמה ללא הפסקה עד שנפגע בראשו מפגז. הוא פונה לבית החולים "סורוקה" ושם החל קרב ההישרדות שלו שנמשך  39 שנים. הרמטכ"ל מוטה גור כשהעניק למוני את אות המופת לאחר פציעתו האנושה בקרב, ציין את מנהיגותו, עמידתו האיתנה, אומץ ליבו וקור רוחו שנסכו ביטחון בקרב פיקודיו וחיזקו את רוחם. מאז, אין קצין בצה"ל שלא שמע את שמו של מוני ולא התחנך על סיפורי הגבורה ועל הערכים שהנחיל והפכו למרכיב מרכזי ומוביל במורשת הקרב של צה"ל.

מוני השתחרר מהצבא בדרגת סגן-אלוף ועל אף מצבו הקשה הוא ניגש להגשים את חלומו - הקמת משק חקלאי. המשפחה רכשה משק  במושב משמרת שם שתלו אבוקדו אפרסמון והקימו חממת פרחים ((גרברות אדומות, ורודות וצהובות). הכל בעבודה עצמית של בני המשפחה ובעזרת חברים מהצבא שגם אני הייתי ביניהם.

על אף הפציעה הקשה הוא נאבק במשך השנים להישאר פעיל בגוף ובנפש גם אחרי שהמשק נפגע במשבר הכלכלי של שנות ה-80 ונמכר. גם במצבו הקשה הוא ואשתו זוהר טיילו הרבה בארץ וגם היה שומע חופשי של שיעורי היסטוריה וספרות באוניברסיטה העברית ובמכון אבשלום ופה ושם הצטלבו דרכינו. נדרשו ממוני כוחות נפש לא רגילים להתמודד ולהתגבר על הקשיים שבנוסף להם ב-1999 נפטרה זוהר אשתו ובקיץ 2007 נפטר גם הבן מיכאל, אך זמן קצר אחר כך פגש את תלמה מקיבוץ משמר העמק והם נישאו. באחרונה, כשדיברתי עם תלמה והזכרנו את צניעותו המופלגת של מוני היא אמרה לי שכל פעם כשסיפרה לחברים על עלילותיו במלחמות ועל עיטור הגבורה ועיטור המופת שהוענקו לו הוא הרגיש אי נעימות והשתיק אותה ב"די תפסיקי".

בסוף שנת 2010 חלה הידרדרות קריטית במצבו עקב פגיעת הראש הקשה וגופו לא עמד יותר בתוצאות הפציעה  והוא נפטר בגיל 76 ב-6 באוקטובר 2012 ממש ביום השנה לפרוץ מלחמת יום כיפור ובמלאת 39 שנים לפציעתו האנושה. אני זוכר את ההלוויה הצבאית של מוני שהיתה אירוע עצוב במיוחד.

כשעלינו לקבר ביום השלושים לגילוי המצבה, נציגי צה"ל הצדיעו והרמטכ"ל בני גנץ הציב דגלון על הקבר שבו נחרטו המילים "שלמה ניצני (מוני) יליד כפר חיטים, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, איש האדמה, לוחם ומשורר" 

 זכרו יישאר תמיד בלב חבריו.

מוני בקורס קצינים 1957

מתוך הארץ - 22 במאי 2022