עדות מכבי מוצרי ממלחמת יום הכיפורים
עדותו של מכבי מוצרי מ.א.2151006 תותחן טנק בגדוד 79
עדותו של מכבי מוצרי מ.א.2151006
אספר על שלוש הפעמים בהם דיברתי אל עצמי במלחמה:
הפעם הראשונה
בלילה הראשון של המלחמה, מצאנו את עצמנו רכובים על גבי הטנק בתוך החווה הסינית.
הייתי תותחן מצטיין, בצוות של סג"מ זיביל דוד.
שעטנו אל תוך החושך כשמשום מקום התחילו לירות נק"ל אלינו. זיביל צעק להורטיג הנהג פקודות משונות כמו: "דרוס אותו, דרוס אותו!".
אני, בתוך תא התותחן, ידי רועדות תוך כדי ירי נק"ל, מנסה להתגבר על ההלם הראשוני, זוכר שראיתי מישהו מכוון אלינו בזוקה או משהו דומה, שמתי אותו בתוך עיגול הקולימטור הזוהר ושחררתי אותו מהעולם בירי פגז "חש"- וכך חלפו להן השעות במהירות של שניות.
לפתע, זיביל הגיבור מלא המרץ והחימה נפגע, לפני שאיבד את כוחו, אמר להורטיג-"סע אחורה!", תוך כדי שהוא צונח אל הצריח, כשהוא אוחז במשבת התותח.
הסתובבתי על כיסא התותחן כדי לקלוט אותו. הוא מוריד את מגן התותח על בירכי הימנית,(פלטת פלדה בעובי
אני קולט את זיביל שגונח מכאב, הוא נפצע בכף ידו ובכתפו.
כמו חייל ממושמע, חבשתי את כף ידו בתחבושת האישית שלו ששלפתי מכיס הסרבל שלו.
גיל גורדון, הטען /קשר, ואני העברנו אותו לכיסא התותחן, עיניו של גיל היו ענקיות והסגירו אימה עמוקה.
החלפתי את כבלי התקשורת של זיביל ושלי.
כל הזמן הזה, הטנק התגלגל לאחור, בנסיעה איטית ללא מפקד. נעמדתי על רגלי השמאלית בלבד, הימנית הרי מרוסקת, לפחות כך היא שידרה לי, תוך כדי שאני מתרומם עם פנים לאחור, עוזי מוצלב על חזה, טעון ודרוך, תוך כדי הגיחה הראשונה שלי אל החושך שבחוץ, השמיים שלמעלה אומרים לי, בקול מחריש אוזניים-"תיזהר ילד, תהיה ערני, שלא ידפקו אותך!". וכך אני מגיח מהצריח, אל הבכה ומבולקה של מראות החווה הסינית- השעה 3 לפנות בוקר, אנחנו נמצאים בתוך מחפורת עמוקה, התלוליות מסביב הרבה יותר גבוהות מהטנק. מסביב יורים כמו בחתונה דרוזית.
אני רואה עצי דקל ובתים נמוכים ואני אומר לעצמי בקול רם!, בפחד עצום, באימה, שמעבירה צמרמורת בלתי נשלטת בכל גופי. אמא, אמא, אני לא רוצה להיות פה!!!
תוך כדי אני מתעשת, הרי אף אחד לא באמת יבוא להציל אותי ואני צריך לקחת אחריות ולהתמודד.
ואז כשראשי כבר מחוץ לצריחון המפקד, אני רואה איזה סודני שחור שנראה לי ענק. מטפס אל הטנק דרך הזר המניע רכון על מכסה המנוע של הטנק. וחברו תומך דוחף מלמטה .
ואני, כמו מישהו ממקום אחר, "תופר" ללא כל רגש את השניים במחסנית העוזי, ומוציא להם את התוכניות מהראש.
זו הייתה הפעם הראשונה שיריתי בעוזי. יעיל, לא?
וכך, אני לוקח פיקוד, מדווח לנמרוד גאון ז"ל, על המצב ומבקש עצה. לאן לפנות את זיביל האומלל, שסובל מכאבי תופת.
"מזרחה!", עונה לי נמרוד, סע מזרחה. מישהו יודע איפה זה מזרחה??
החלטתי באינטואיציה שאם אנחנו עם הפנים לשם, ודאי באנו מהצד השני וכך אני עומד חשוף עד מותניי בצריח, על רגלי השמאלית בלבד, כשהימנית מיטלטלת בכאב חד. יורה בקור רוח במקלע המפקד בכל דבר שנדמה שזז. זורק רימונים בהנאה רבה אל כל חור שחור ומנווט את הטנק אל הלא ידוע, תוך כדי זה יורים עליי מכל עבר, מאות קליעים פוגעים מסביב, הצבע של צריחון המפקד הפך לירוק אמריקאי, ואני, כמו מישהו הצביע עליי ואמר:"בילד הזה לא תפגעו!".
מוקדם בבוקר, היה כבר אור חזק, הגענו, רק אלוהים יודע איך, לאיזה אוהל תאג"ד.
חילצנו בזהירות את זיביל שהלך, שפוף מכאב, אל עבר האוהל. היו שם עוד פצועים רבים מסביב.
ביקשתי מהרופא העסוק מאוד שיבדוק את רגלי אבל הוא אמר לי אתה-אין לך כלום, תעלה חזרה. צריכים אתכם שם.
מיד הבראתי.
עליתי לטנק, אחרי זמן קצר מאוד חזרנו לקו הקדמי.
פגשתי שם את הטנק של סמל רוזן. איך שהגעתי מרחק כמה עשרות מטרים ממנו, הוא נפגע, מלמטה- פגיעת גחון.
טיפסתי רגלית על החולית התלולה שהפרידה בין הטנק שלי ושל רוזן,שמעוצמת הפגיעה עף מהצריח, וחבר אלינו בכוחות עצמו עליתי על הטנק שלו שבער קלות ומשכתי מתוך הצריח בעוצמה רבה את נח סגל, תוך שאני מגלגל אותו אל החול הרך, מצטרף אליו, מעמיס אותו עליי ומביא אותו לטנק שלנו.
כשהגעתי לטנק, התפוצץ הטנק של רוזן והצריח התהפך וקבר תחתיו את יאיר מרנין שהיה איש יקר מאוד וחבר אהוב.
בצריח אצלנו התנהלה מלחמת מים-אני ממלא מימיה לנח סגל, שהיה שרוף ומסכן, ומאוד סבל, וסמל רוזן שהיה בהלם כנראה, חוטף ממנו את המימייה ומרוקן אותה .
בסוף גיל נתן לרוזן ג'ריקן נהג ששתה מימנו עד שנירגע.
נסענו חזרה לתא"גד לפנות את הפצועים.
הפעם השנייה
זה היה בשלהי המלחמה, הייתי רכוב כבר על הטנק השביעי, ששת הטנקים הקודמים נפגעו, חלק מהצוותים נהרג. הייתי מנוסה כמו אלוהים, מלא ביטחון בכושר ההישרדות שלי ובמקצועיות שהייתה ללא רבב.
היינו פרושים באזור שנקרא "גבעות חמדיה", למ"פ שלנו קראו כספי (ז"ל)- הוא היה בוגר ומנוסה וגיבור לא קטן.
הוא הוסב מחי"ר, יחד איתו הוא הביא לפלוגה מ"מ- שהיה מפקד הטנק שלנו, אפשטיין (ז"ל).
לא היה להם מושג בטנקים, אך זה לא הפריע להם לתפקד היטב.
מעלינו גבעה תלולה בשם "מכשיר" שישבו עליה צוותי נ"ט מצרים שקיצרו את חיינו ודפקו לנו טנקים, לא הצלחנו להתגבר על הפגע הרע הזה.
לפתע, הארמיה השלישית החלה לנוע, כל הפריסקופ שלי היה מלא בטנקים-מאות מאות-הם נעו לעברנו, היה ברור שמזה לא יוצאים- בחיים!!!
פחד המוות שוב התיישב במכנסיים, התחלנו לירות-הם היו במרחק 2.5-
התותח לא עבר תיאום כוונות מזה יממות רבות והוא ירה כמו פוזל-אני מכוון לשם והוא פוגע כאן.
כספי, שהיה איש חכם, למד מהר את המצב, ואמר לנו-"רדו לעמדות המתנה.
אני אשאר בתצפית כשהם יגיעו לטווח קרבי אנחה אתכם לעלות לעמדות", ואכן , מקץ זמן לא רב של המתנה, קיבלנו פקודה לעלות לעמדות-מולי ראיתי רביעיית טנקים במרחק שרואים את הלבן בעיניים. פחד המוות ליווה את ירי הפגז הראשון שהוצאתי.
יריתי לשם, פגעתי כאן.
עשיתי איפוס קרבי, ואמרתי לעצמי-"עכשיו תוכיח שאתה תותחן מצטיין!!"
ואכן התחלתי לעבוד בקור רוח ובזריזות, כשחיימוביץ', הטען/קשר המעולה מתפעל את התותח במהירות, במיומנות ובחריצות.
אני זוכר שזיהיתי רשף של ירי טנק לעברנו, ראיתי את ניתור הפגז בחול, כמה עשרות מטרים מאיתנו.
תוך פרק זמן בלתי מדיד, הצבתי 1200 ח"ש במחשב, הוריתי לחיימוביץ' לטעון ח"ש, הוצאנו פגז אל עבר האופק , ביצעתי תיקון עצמי לפי מעוף הנותב.
לפגז השני שיצא מקץ אפס שניות, הייתה כתובת מדויקת, לא במקרה נשארנו בחיים.
למדתי שיטה-המצרים נעו בשורה של ארבע. אם פגעתי באחד מהארבע, השלושה האחרים נעצרו, פתחו מדפים וברחו מהטנקים.
וכך-הייתי מושך את עצמי בעזרת הידיים החזקות מכסא התותחן, אל עבר עינית מדידת הטווח של המפקד, מודד טווח למטרה, מסכם עם חיימוביץ' על סוג התחמושת ועוצר עוד שורת טנקים.
אח"כ חזרתי אל הטנקים שנעצרו וטיפלתי בהם אחד אחד בירי מהיר.
באחת הפעמים כשעמדתי לירות בטנק נטוש, ראיתי חייל מצרי רץ לעברו כדי לקחת דבר מה. מתא הנהג הודעתי "אין ירי".
ירדנו לעמדה אחורית, עשינו בקרת ירי, ראינו שהכל בסדר, עלינו חזרה לעמדה. ראיתי שהחייל המצרי עזב אותו וחבר לקבוצה של כמה עשרות חיילים מצריים שהסתופפו בצילה של גבעה חולית. פגעתי בטנק.
על החיילים המצרים שהיו מונחים כמו על כף ידי, חסתי, לא יריתי לעברם.
גם לא סיפרתי לאיש על דבר הימצאם, פן למישהו יהיה איזה רעיון. וכך בסופו של אותו יום, עצרנו את מתקפת הארמיה השלישית ונשארנו בחיים.
הפעם השלישית
היה זה ליל הפריצה-הלילה בו עקפנו את הארמיה השלישית, התחלנו לנוע בטור אל עבר התעלה על ציר "טירטור", נסענו במהירות רבה בחושך. כשאורות עיני החתול עוזרים למפקדים לזהות את הטנק שלפניהם בחשכה-מדי פעם טנק אחד פגע בזה שלפניו, וקול טרטור הפח שנגע בשרשרת הטנק הפר את הרעש המונוטוני של המנועים שקרע את דממת המדבר.
אנחנו-צוות של סגן אבן-טוב מיכאל, אני, תותחן (ספון בבטחה בפינה שלי), חיימוביץ' הטען/קשר המקצועי ביותר שמישהו המציא אי פעם-חבר נאמן ורגיש, תמיד תמיד נמצא איפה שצריך אותו ואוצפ משה –נהג מעולה, שרוב הזמן ישן, אני זוכר כשעמדנו בעמדת ירי בחמדיה כשטיל סאגר נורה לעברנו, זרקתי לעברו תפוחי עץ כדי להעירו כדי שינוע במהירות לאחור, התיליים של הסאגר הסתבכו בצריח ואנחנו נחלצנו בעור שינינו.
מקץ שעות של נסיעה מורטת, הגענו לצומת טירטור עכביש, פנינו ימינה, כל זה בנסיעה מהירה כדי לאגוף את הארמיה השלישית ממערב, ולירות בכל מה שהוא "בעל צריח נמוך".
נסענו כמה עשרות מטרים עלינו על מוקש והשתנו התוכניות.
הרגשתי שהראש שלי נותק מגופי, הייתי בטוח שאני בעולם אחר, השתררה חשיכה, תוך פחות משנייה חטפנו זעזוע עצום נוסף. היה זה הטנק שנסע בעקבותינו ונכנס בנו בעוצמה של 50 טון.
כשנרגעתי, מיששתי את חלקי גופי ומצאתי שהכל במקום.
ואז, במשך הלילה, הפך המקום הזה לגיהינום בהתגלמותו, המצרים טיווחו את הצומת ואנחנו היינו המטרה.
בתחילה, אבן-טוב, שעמד בצריח לאורך כל הלילה נתן לנו פקודה לחבוש מסיכות אב"כ, חבשתי את המסכה וחיכיתי למר המוות כיוון שהמשקף שלה היה קרוע, וכך בין נשימה לנשימה חיכיתי לסוף.
הסתבר שהיה זה "רק" ירי זרחן. בהמשך ירדו עלינו פצצות מרגמה, התחושה הייתה כאילו מישהו דופק לך בראש עם פטיש
בהמשך, פגע בנו נ"ט במקבע תותח וחדר אותו-כ40 סנטימטרים של פלדה כמעט כולו.
השפיץ שלו כמעט עשה לי חור במצח, הייתי בטוח שכל שיניי עזבו אותי- אבל לא.
מה שכן, הפגיעה גרמה לקצר בטנק, טען היה טוען והפגז היה נורה.
פיתחתי תרגולת "נהג יורה". נהג-סגור 24, נהג סוגר מתג חשמל ראשי, חיימוביץ' טוען פגז, אני מביא את שנתות מערכת הירי המשנית אל איזו מטרה שבחרתי לפי טווח שאמדתי-ואז פקודה-"אוצפ פתח !24-פגז נורה!".
בהמשך, פלוגת החה"ן, הגיעה עם זחל"מים וכל מאמציו של אבן-טוב להזהירם פן ייכנסו לשטח הממוקש, עלו בתוהו והם התפרקו לנו מול העיניים. המראות והקולות היו איומים.
וכך, זחל לו הלילה והשחר איים להגיע, חיימוביץ' חטף התקפת אסטמה ועיניו היו גדולות ואומללות. הוא אמר לי-"תגיד לו שיוציא אותנו מכאן!, איך שיהיה אור יום יפגעו בנו!".
פניתי לאבן –טוב. ואמרתי לו-"בוא נעוף מפה!" וכך, נטשנו את הטנק.
לתולעת בת יומה יש יותר כוח משהיה לי באותן שעות, היממות הארוכות ללא שינה, המתח המטורף שעבר עלינו, העוצמות המרוכזות האלו, אפילו אותי מוטטו.
בקושי רב מאוד חילצתי עצמי מהצריח. הטנק נראה כמו קופסת שימורים מקומטת ומפויחת וניכר שחטף כמה פגיעות ישירות ע"ג הסיפון ובצריח .
בסביבה הקרובה היו חלקי גופות מרוטשות וחצאי אנשים, חצי חיים, היו נגמ"שים שרופים, ודולקים וטנקים מקומטים, היו ערפילים כבדים של טרם הנץ היום, ריח חזק של שמיכות צמר ושל בשר חרוך ישב על האזור.
ואני, כל סנטימטר תנועה היה קשה לי כמו מסע כומתה במלואו נעתי בעקבותיו של אבן-טוב שהלך על גבי עקבות זחלים של טנק, כדי שלא נעלה על מוקש.
לפתע, אחרי שהתקדמנו כמה עשרות מטרים, שהיו קשים כמו לחצות את האוקיינוס בשחייה, כשהייתי מרוקן לגמרי מכוח, גיליתי שחיימוביץ' איננו. הוא נשאר מאחור ליד הטנק.
ואז אמרתי לעצמי בקול רם משהו -"עכשיו תהיה חבר, עכשיו כשאין לך כלום לתת, תוכיח שאתה חבר".
זחלתי חזרה בציפורניים, מצאתי את חיימוביץ ליד הטנק עם קבוצה של צנחנים פצועים, תפסתי בידו, והלכתי איתו חזרה לצוות.
אחרית דבר
לאחר המלחמה, הצטרפתי לצוות חיפוש נעדרים, אשר חיפש את צוות הקצינים שנעדר.
הגענו לצומת טירטור-עכביש, במקום בו עלינו על מוקש, עמד דקל שדאגתי שידלוק כל הלילה.
מצאתי אותו, ומסביבו היו חלקי אלומיניום-חלקי מתכת של טנקים ושל נגמ"שי הצנחנים, שבדיעבד התברר כי עמיעל אכסלרוד, מקרית ענבים שהוא אח של אילן, גיסי היקר, היה מ"פ אותה פלוגה אומללה. גם הוא נשאר בחול, כשניסה לחלץ את שארית הפלוגה שהתפרקה לנו מול העיניים ונפגע מפגיעה ישירה של פגז מרגמה.
צוות טנק הקצינים הנעדרים-ברי, נימי וגור. שלושתם פנימיונים מוכשרים, שהיו חבריי הטובים ונעלמו באותו לילה מר.
נימי ואני, כשהיינו במקצועות בחורף בג'וליס, כשהיה כל כך קר, חיברנו את שתי המיטות שלנו, שמנו 4 שמיכות למטה ו4 מעלינו וכך שרדנו את הקור בהנאה.
אני זוכר שפגשתיו במלחמה והוא היה מזועזע מזה שצחקתי על המצב, הוא אמר לי ברצינות רבה-"מכבי-זו מלחמה, זה לא צחוק!"- יותר לא ראיתי אותו.
הצוות המוכשר ורב הניסיון איתו ירדתי לחפש את הנעדרים, העלה סברה שהסתברה כנכונה, שכנראה פינו את עצמם לתא"גד מצרי שהיה בקרבת מקום.
וכן, שמנו פעמינו בחול לעבר אותה נקודה שהייתה מסומנת במפה.
בדרך לשם מצאנו מצבור תת-קרקעי, של מסכות אב"כ וציוד ללוחמת גזים של המצרים בכמויות שאי-אפשר לספור אותם.
כשהגענו לנקודה, היו שם כלבים לחיפוש גוויות שהגיעו באותו לילה מאנגליה.
הם חפרו בחול וגילו שתי גופות שהיו מכוסות עיניים, כפותות וירויות.
היו אלה ברי וגור-אותם זיהיתי מיד. נימי לא היה, מאוחר יותר הוא נמצא במרחק כמה מאות מטרים משם.