אחרי 40 שנה, מחשבות וזכרונות של אהוד רותם

אחרי 40 שנה

מחשבות וזכרונות בהתקרב מועד 40 שנה למלחמת יום הכיפורים

            אני הולך כמידי בקר במשעולי הפארק לכיוון הים. צפרים מצייצות, שמיים כחולים מעוננים קלות, והירקון מתפתל לו בעצלתיים לכיוון הים. הראש מוצף. אתמול השתתפתי בישיבת ועדת ההיגוי של הגדוד השוקדת על עצרת הזכרון לציון 40 שנה למלחמה ההיא. דמותו של זאב מינדז'יגורסקי צפה בתודעתי :זאב חובש הכיפה הסרוגה שהכיר אותי כמפקדי במגמת התותחנות בבית הספר לשריון בשנת 72. בתחילת המלחמה עוד עלה על הטנק שלי לבדוק מה נשמע. לא הבנתי למה אני לא פוגע ובאחת ההפוגות ביקשתי את עצתו. זאב, בדרכו הלמדנית- כמו אנו מקיימים שיעור גמרה או להבדיל, ממשיכים שיעור תותחנות בג'וליס, הרגיע אותי: "אתה מכוון בסדר גמור" הוא אמר לאחר שעקב אחרי ביצועי בחלון הכינון של מד הטווח. חיפשנו ביחד את מקור הסטייה וזיהינו כי הבעיה נעוצה כנראה בהצבה שגויה של אחד ממתגי מחשב הירי.

ב- 17 לאוקטובר פיניתי עם אנשי צוותי את גופתו של זאב מהטנק שלו, שהיה תקוע בשדה מוקשים באזור טרטור לקסיקון. הגוף היה כבד. המראה קשה. זאב חטף רסיס בראשו. לא קל למשוך אדם נטול חיים מהצריח. במיוחד אדם שאתה מכיר באופן אישי.

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ממש לא התעסקתי עם מה שקרה. מיד לאחר המלחמה ביקרתי משפחות שכולות אבל נמנעתי מללכת לעצרות זכרון וטקסים. אפילו בין חברי לשירות הצבאי, אשר חלקם השתתף בלחימה בגזרות אחרות- המלחמה כמעט ולא הייתה נושא לשיחה. פה ושם עלו אנקדוטות ,אך באופן אקראי וללא חיבור רגשי. כמדריך בקורס קציני שריון, מ"פ בקמ"ט, מג"ד מילואים - המלחמה כמעט ולא עלתה כנושא לדיון. פה ושם נגיעה בלקחים, אך כדרכו של צה"ל, שום דיון מעמיק ויסודי בהפקת לקחים. בודאי שלא היה שיח משתף שנגע ברגשות.

את הצוות שלי לא פגשתי 38 שנה. את דידי וחמי פגשתי באופן אקראי במהלך השנים אך לא יזמנו שום מיפגש על האירוע המטלטל שעברנו ביחד. אורי, שהיגיע אלינו ערב המלחמה ופונה פצוע ב-18 לחדש נשאר זכרון עמום. פה ושם ,במיוחד בימי כיפור ניזכרתי בדמותו וחשתי רגשות אשם על שלא טרחתי לברר מה קרה איתו לאחר הפציעה.

בכל יום כיפור, ובמיוחד בשנים האחרונות, אני מבלה בקריאת ספרים ומאמרים על המלחמה. רוב השנים עסקתי בכך ביני לבין עצמי. כל איזכור על המלחמה ההיא ובמיוחד על חזית הדרום, הצית בי תשוקה עזה לקרוא ולבדוק. שנים רבות חשבתי שיש לי שיגעון אישי-פרטי לחזור לשם. להבין , לחקור, לשמוע כל פרט. מעין מאבק פנימי: מצד אחד- להניח לעבר, להרפות. מצד שני-משיכה בלתי נשלטת לחזור לשם, להבין, לחוש, לעסוק בפרטים. מידי פעם שאלתי את עצמי מה עושים חברי לצוות אך השנים עברו ונראה לי טבעי ומובן לעסוק בכך ביני לבין עצמי.

היינו שבעה בוגרי אותו המחזור של הפנימייה הצבאית מחיפה ומתל אביב כאשר יצאנו ביחד למלחמה. צוערים בקורס הקצינים של בה"ד 1. לקראת סיום הקורס. ביום שישי, ערב יום כיפור 73, כל הצוערים יצאו לחופש. לפני שער הבסיס, עצרו את האוטובוסים וניתנה הנחייה להוריד רק את השריונאים. כל השאר יצאו לחופש. הסיבה לעצירת החופשה? כוננות.

נלקחנו לג'וליס, משם הטיסו אותנו בנורדים לסיני ומשם לימ"ח בביר תמדה. ערב יום כיפור ואנחנו מזוודים טנקים. המצב לא ברור. המורל גבוה. יש שמועות על מחטף שהמצרים אולי ינסו לבצע באזור התעלה. אנחנו מצטוותים באופן מאולתר..... נמרוד הררי חברי מהפנימיה הצבאית בתל אביב מצטוות כמט"ק על טנק אחד. אני מט"ק על טנק שני. בצוות שלי חמי ודידי אותם אני מכיר עוד מקורס מפקדי טנקים. פתאום נוחת עלינו אורי, מ"מ, מדריך "שוט" מג'וליס. הוא יהיה המט"ק ומפקד המחלקה. אני "צולל" באכזבה לעמדת תותחן. אנחנו מחליפים מבטים חשדניים ...מה הוא מבין בטנק מג"ח?

חמשת החברים שלי מהפנימיה בחיפה עושים הגרלה. ישי, נימרוד, ברי ויורם מצטוותים על טנק אחד, "טנק הצוערים". עד "ליל הפריצה" הם עוד ייתווכחו על חלוקת התפקידים. אפי אדמוני בצוות אחר. עד היום עוסק בשאלה מה היה קורה אילו...

שבת, יום כיפור בצהריים, אנחנו בתנועה לכיוון רפידים. ליד רפידים רואים מטוסים מטילים ביצים שחורות על בסיס הבקרה של חיל האויר. מה מטוסים עושים בשמיים ביום כיפור? הביצים מתפוצצות ועשן לבן מתמר לשמיים. חצי דקה ואנחנו מתעשתים. מטוסים מצריים. מלחמה. אנחנו נעים במהירות על הציר לכיוון טסה ומשם, על ציר "פוטון" דרום/מערבה, לכיוון התעלה. לפנות ערב עם דמדומים היתקלות בחי"ר מצרי. ירי. בלגן. נפגעים ראשונים. חניון לילה. קולות מהחשיכה. אנחנו דורכים נשקים  מוכנים לירות. "אנחנו ישראלים" הם צועקים. מגיעים 2 שריונאים בסרבלים מוכתמים בשחור ודם. הם מדדים, פצועים, המומים, הלומי הפתעה,מספרים באופן מקוטע מה קרה להם בשעות אחה"צ של פתיחת המלחמה.

לאחר שלשה ארבעה ימים של לחימה די רצופה, אנחנו יוצאים להתארגנות בחניון. יובל המ"פ שהצטרף אלינו ב-9 לאוקטובר, מכנס אותנו להיכרות ותדריך קצר. עיניו עיפות, נוגות, אך הוא נשמע שקט ועניני. כולנו קצת מדוכדכים, עיפים, רעבים. שמות החברים הנפגעים וההרוגים מתחילים להגיע. הזרם לא נגמר. כולם מכירים את כולם. לכל הלוחמים בחטיבות הסדירות יש ביחידות המקבילות חברים, בני מחזור, מכרים. אבל אין תחושה של יאוש והבטחון גבוה. "שאלה של זמן עד שצה"ל יחזור לעצמו..." אני חושב ביני לבין עצמי.

15 לאוקטובר. ליל הפריצה. ההכנות בעצומן. המתח גבוה. יש מי שהפחד מחלחל בו ומשתק ויש מי שהפחד מחדד את חושיו ודורך את יכולותיו. ברור שאנחנו הולכים לפעולה אגרסיבית. טור ארוך של טנקים ורק"מ נע בדממת אלחוט לכיוון ציר לקסיקון. אנחנו כבר צוות מיומן. אורי הספיק להשתלט על רזי המג"ח ואנחנו בוטחים בו. בשלב מסוים, על ציר לקסיקון פורץ הגהינום. מבעד לעדשות הכינון של התותח אני מזהה כלים בוערים, דמויות חולפות. פקודות מהירות בקשר. ריח העשן ממלא את הצריח. ריח של ירי תותח ומקלע וריח השריפות הבוערות בחוץ. אורי וחמי עומדים בצריח ומשתוללים. זורקים רימונים ויורים ב-0.3 ובעוזים. אני מספק לחמי מחסניות לעוזי וחושב מה יקרה אם ניפגע ואשאר בלי מחסניות. אני יורה כמו מטורף, בתותח ובמקלע המקביל. אנחנו חוטפים מכה בזחל ימין, כנראה פצצת ר.פי.גי.... הזחל משקשק כל הלילה.

טנק מצרי ממלא את כל פני העדשה ומתחיל לצודד לכיווננו. אורי צורח עלי לירות. אני מכוון כמו בספר עם צידוד משמאל לימין והגבהה ואורי משתגע ומוסיף בעיטה. יוצא פגז והמצרי נדלק. עשרים מטר מאיתנו. דמויות בוערות קופצות ממנו. אנחנו נילחמים לעצמנו. אין כרגע מסגרת. יובל המ"פ ניפגע ואין קשר איתו. ברשת הקשר צעקות ופקודות מקוטעות. עשן סמיך מכסה את כל הסביבה. אש. ריח עז של ברזל, גומי, אבק שריפה ובשר חרוך. אנחנו לבד, נלחמים לעצמנו ולגורלנו.

בהמשך הלילה אנחנו עולים על רשת הקשר הגדודית מצליחים לחבור לשארית הכח. מגדוד שהתחיל את הערב עם 22 טנקים, נשארנו 7-8 טנקים. עומדים במבנה מכונס כמו שיירת כירכרות במערב הפרוע אשר פרצה בלילה לאמצע מתחם ענק, בוער, ומנסים להדוף הסתערות אינדיאנים הפורצים ביללות מכל עבר.  רק שכאן סיני, לילה, ובמקום אינדיאנים שועטים על סוסי פוני אנחנו נילחמים במצרים הנמצאים בכל מקום. הם נימצאים מסביבנו, בינינו, על גבי טנקים ונגמש"ים, בשוחות, במחפורות. כולם יורים על כולם. קשה מאד להבחין בין עמית לטורף. המרחב נחתך במאסות של מתכת חמה,לוהטת, הפולחת אותו במהירות קטלנית. האוויר ספוג בעשן ובריחות חריפים. לעיתים נשמע פרץ של יריות נשק קל או תותחים. אני עוקב בחשיכה מבעד לאמצעי הכינון ורואה הבזקים ומדורות. כלי רכב מכל הסוגים עולים באש. אני מזהה צלליות של שלשה טנקי T חולפת מולי במרחק של 50-60 מ'. עד שאני מצליח לכוון הם נעלמים מפני העדשה. המדורות וההבזקים מסנוורים ומקשים על הכינון. דמויות הזויות חולפות במהירות ונעלמות בחשיכה. שלנו? שלהם?. חמי דורך את העוזי וצועק למישהו להזדהות. אחרי כמה שניות נכנס לוחם פצוע לצריח - כולו שרוף - איש צוות מהטנק של זיו שניר אשר ניפגע לידינו. זיו, חברנו לקורס קצינים נהרג. קטעי קולות בקשר. מצנע המג"ד נפצע, הסמג"ד- נתן, לוקח פיקוד. לפתע אני שומע מבעד לבליל הדיבור בקשר את קולו של אחד מחברי מטנק הצוערים:" כאן 2א, ניפצענו מבקשים לחלץ אותנו..." אינני מזהה בדיוק מי מהם דיבר בקשר : גור? בן דב? ושוב אחרי כמה דקות קריאה נוספת לחילוץ. מתחיל דיבור בקשר, נסיון לאתר את המקום, רמי המ"פ מנסה תוך כדי הלחימה לאתר טנקים שנפגעו. את החברים שלי מטנק הצוערים לא מצליחים לאתר. הקולות שלהם בקשר הולכים ונמוגים ולבסוף שתיקה.

מידי פעם אנחנו יורים. הלחימה נימשכת. עכשיו הלחימה לא מאסיבית כמו בתחילת הלילה. אבל ברגעי ההפוגה צריך להילחם בעיפות המצטברת ובתחושות המעצימות של פחד, בדידות וחוסר ודאות.

לפנות בקר, ערפל כבד מכסה את האזור, האויר ספוג בעשן הרכבים השרופים ואנו נסוגים לנקודת מיפגש דרומית לחווה הסינית. עומדים 6 טנקים בשני טורים, אחד מהם עם קנה מפוצץ : "שושנה" בלשון הצבאית. 6 טנקים חבולים וומצולקים מתוך 22 שהתחילו את הלחימה הלילית. אנחנו יורדים עיפים, מפויחים וטרוטי עיניים מהטנק ופוגשים את מי שנותר. העייפות עצומה, המשא כבד. לוחמים בסרבלים מוכתמים יושבים שעונים על גלגלי המזכו"ם ובקושי מוציאים מילה. פה ושם מנסים לבדוק מי עוד איתנו ובעיקר מי כבר לא.... ממש לא ברור לי מה קרה עם חברי לטנק הצוערים. יש תקווה קלושה שאולי חילצו אותם במהלך הכאוס הלילי אבל אני די פאסימי. אנחנו בודקים את זחל ימין ומוצאים את הנקודה בה ניפגענו בראשית הלילה. הזחל נותר תלוי כל הלילה על מחבר חוליה אחד...

יומיים חלפו ואנו ב-18 לחדש. לא היה הרבה זמן להתאושש. אנחנו נערכים להסתערות על החווה הסינית. היינו ליד החווה לפני יומיים ושוב אנו כאן. אני יורה על בית המשאבות פגזי מעיך. מולי אני מזהה שדה קטל שקשה לתארו: מאות טנקים ,כלי רק"מ ורכב שרועים כפגרים על פני המישור. חלקם עוד מעלה עשן. פה ושם מבצבץ ראש עם קסדה מצרית מבין קפלי הקרקע. אנחנו מקבלים פקודת הסתערות ושוב ירי מטורף בתותח ובמקלע המקביל. אחרי כמה עשרות מטרים אני מזהה הבזק של נותב טס לכיווננו. אני ממש זוכר את התותח שממנו הוא נורה. מכה חזקה , עשן ממלא את פנים הטנק וריח חריכה חריף. אורי נופל לרצפת הצריח ופניו מדממות. חמי רוכן עליו ומתחיל לטפל בו. אני מזנק לעמדת המט"ק ומנסה לכוון את דידי לאחור. בצריח עשן ואין קשר פנים. אני מתחיל לכוון בצעקות, בטוח שעוד שנייה אנחנו חוטפים פגז נוסף. דידי לא שומע. אני מפרק אנטנת מקלט עזר ומנסה לכוון את דידי תוך חבטות על האפיסקופים- כמו בתירגולת בקמ"ט. אני ממוקד בכיוון הנהג ולא שם לב למה שקורה מסביב. לא כל מה שמצליח בתרגולת בקמ"ט- מצליח בחיים האמיתיים. איך שהוא אנחנו מצליחים להגיע לנקודת פינוי רפואי ומפנים את אורי. הוא לא צועק וכמעט שלא מדבר. זגוגית המשקפיים שלו מרוסקת ופניו מכוסות בדם, אבק ופיח. אנחנו ניפרדים כמעט ללא מילים ואורי מפונה. דקה לאחר מכן מגיע טנק נוסף- מורידים ממנו פצוע. זהו נימרוד הררי חברי לפנימייה בתל אביב השוכב על האלונקה. הוא חובש עדיין כובע וי.ר.סי. ועיניו עצומות. חתך מדמם במצחו והוא שקט. נימרוד מועמס על רכב הפינוי ומפונה גם הוא.

לאחר שנגמרה המלחמה ישבנו במחפורת בצד המצרי, ממערב לתעלה. מידי יום הלכתי לבדוק עם רמי, שהיה המ"פ שלי גם בקמ"ט- מה קורה עם החברים שנעדרו או נפגעו. רמי לא יודע. כל יום שעובר מעמיק את ההבנה שחברי הצוערים אינם עוד בחיים. בקר אחד לאחר כשבועיים אומר לי רמי כי קיבל ידיעה על כך שנימרוד הררי ניפטר בבית החולים. הפניתי את מבטי והירגשתי בפעם הראשונה מפרוץ המלחמה כאב עז מתפשט בחלל החזה ודמעות המציפות את עיני. התאפקתי. לא מתאים לבכות. לאחר מספר שבועות התאמתה ההבנה כי חברי מטנק הצוערים נהרגו. גופותיהם נימצאו על ידי צה"ל במרחק מה מהטנק.

היינו שבעה צוערים בוגרי הפנימייה הצבאית מחיפה ומתל אביב אשר נלחמנו במסגרת גדוד 79 במלחמת יום הכיפורים. בסיום המלחמה נותרנו בחיים רק אפי אדמוני ואני.

לפני כשנתיים פגשתי את עתליה אחותו של נימרוד גזית מטנק הצוערים. הייתי באוקראינה במסע שורשים לזכרו של אבי. אבא שלי הסתובב ביערות אוקראינה בעודו נער, לאחר שנימלט מכיכר העיירה בה נרצחו אמו ואחיו לנגד עיניו. במסע- ניפתחים, מספרים סיפורים. הסתבר שחבר נוסף בקבוצת מחפשי השורשים - הוא מכר של עתליה. נוצר קשר , נפתחו הלבבות. הזכרון מציף. עתליה עובדת בהתנדבות אצל אורי רוזנשיין, מפקדי במלחמה, היום רופא, מנהל מח' קרדיולוגית בחיפה. מצנתר עם עין אחת.

אורי הציע שניפגש. 38 שנה לא פגשתי את אורי. גם את חמי ודידי בקושי ראיתי לאורך השנים. קשה לתאר את התחושה: מבוכה, התרגשות, הקלה. לא היפסקנו לדבר. גם שתקנו. מעיין הזיכרונות שפע כאילו שלא חלפו עשרות שנים ולחלקנו כבר נכדים.

איפה היינו כל השנים? מה מאחד אותנו בכזאת עוצמה?

שאלתי את אורי איך הוא הרגיש כשנפצע ופונה. אורי חייך והוסיף בנימה חצי מבודחת: "הרגשתי הקלה. זהו...הבלגן ניגמר. אין יותר פחד. הביתה לסדינים הלבנים.."

בעצם כל מי שנותר חי, חזר משם בשלב זה או אחר לסדינים הלבנים, אך כולנו גם נישארנו באותה העת בגבעות חמדיה ובציר לכסיקון. כולנו נשארנו במידה כזאת או אחרת שם. הזכרון אוחז ומטלטל והמיפגש עם החברים מאפשר לחלוק את עוצמת הרגשות באופן אותנטי רק אם אלו שמבינים- אלו שהיו שם.

"נשארנו שם" כתב ברטי בספרו וכל כך קלע. כולנו היפלגנו מאז במשעולי החיים ובנינו משפחה ,קריירה ומעגלי חברים. אבל כולנו נשארנו במידה כזאת או אחרת שם, על הצירים המדממים והדיונות העשנות של סיני. השתתפנו באירוע מתמשך, עוצמתי, חריף ,מר. עומס הזכרונות וחריפות האירועים צילקו את כולנו. חלקנו עם צלקות גופניות ורובנו עם צלקות בנפש. אצל אחדים הצלקת קצת היטשטשה. אצל אחרים היא מדממת ללא הרף.

התחושה במיפגש המחודש עם הצוות שלי היא כאילו שלא חלפו 40 שנה. אנחנו עדיין ממשיכים להילחם על גבי הטנק שלנו, כמובן באופן וירטואלי, וממשיכים לעסוק בשאלות טריוויאליות: מי זרק את הרימון ימינה ומי צודד שמאלה, איך היה הלוף שטוגן על גבי ארגז פעולה ריק והאם פגענו בטנק המצרי מימין. והכל בטבעיות ובדבקות כאילו שלא חלפו להם עשורים.

כאשר אני מהרהר על חברי הלוחמים, כאשר אני חושב מבעד לפרספקטיבה של שנות פיקוד רבות בסדיר ובמילואים, אני חש גאווה רבה על היותי חלק מלוחמי גדוד 79 במלחמת יום הכיפורים. אנו לא היינו מזן הלוחמים עטורי הכנפיים ואף לא חבשנו כומתות זוהרות- פשוט שיריונאים אשר שימשו חוד החנית של צה"ל בחזית הדרום ללא כחל ושרק. הגדוד הזה לחם בגבורה ובנחישות יוצאי דופן ושילם על כך מחיר כבד מאד בניפגעים.

משהו ניצרף בלהבה היוקדת של אוקטובר 73. רעות ,פחד, גאווה, צער רב על החברים שאינם עוד וזכרונות אשר ניצרבו בנפשנו לעד.

אהוד רותם (טורוק)

תותחן בטנק מ"מ 2 (אורי רוזנשיין),

פלוגות ו' (בדש), י' (יובל), ז' (רמי).