מוני ניצני ז"ל - גיבור ישראל שאיננו עוד

סמל מחלקה ומפקד זחל"ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) שנטל זחל"ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. על לחימתו במלחמת יום הכיפורים, והוא מג"ד 79 בשריון, זכה בעיטור המופת. ב-6 באוקטובר 2012 הלך לעולמו. הובא למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים ביום 9 באוקטובר 2012.

 

ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר

 

חייל נקלע לקרב כגרגר חול אשר סופה שטפה את מקום רבצו. רגע חולף והוא עשוי להימצא בעין הסערה. בעוד גרגר החול נסחף במערבולת העזה, יכול החייל להשפיע, אולי כמלוא הנימה, על מצבו בסערת הקרב; אך אין הוא יודע היכן ומתי ינחת כשוך הסערה, ואם שלם ינחת או מרוסק אברים. פעמים לא מעטות יקרה כי הנוחת הוא דמות אחרת מזו שנסחפה לסערה בראשיתה. מכאן ואילך משתנים חייו לבלי הכר. סמל מחלקה ומפקד זחל"ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) אשר נטל זחל"ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. במלחמת יום הכיפורים (1973) מוני הוא כבר סגן אלוף ומפקד גדוד הטנקים המפורסם 79, בגזרה שמול העיר איסמעילייה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר שהוקם בגזרה, וכך שיבש את מאמץ הצליחה המצרי ותרם לבלימתו. המג"ד מוני ניצני לא שכח את מורשת הסמל מוני ניצני. חרף האש הכבדה של האויב, הוא השקיע מאמצים רבים בפינוי הנפגעים ולא חדל מכך עד שנפצע קשה בעצמו. רסיק אוויר חדר לראשו וריסק את האונה הימנית האחורית. הרופאים הגדירו את פציעתו כ"אנושה" והתקשו תחילה לאפיין את מכלול תוצאותיה: אובדן זיכרון חלקי, אובדן התחושה המרחבית, חסימת שדה הראייה השמאלי, מצבי רוח משתנים, התקפי זעם ופגיעות נפשיות, מחלת הנפילה. על כושר מנהיגותו, על עמידתו האיתנה במלחמת יום הכיפורים, על אומץ ליבו וקור רוחו, שנסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם, ניתן לו עיטור נוסף - עיטור המופת.

גיבורי המלחמות ואיתם לוחמים מן השורה נמוגים והולכים, ועדיין איננו יכולים לשבת לבטח "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", ככתוב בספר מלכים א' ובספר מיכה.

 

סא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל

סא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל, היה בין הבודדים בצה"ל שזכו בעיטור הגבורה ובעיטור נוסף, עיטור המופת, ושניהם על פעילות הרואית בקרב. במלחמת יום הכיפורים, לפני 39 שנים, בעת שהיה מפקד גדוד הטנקים 79, נפגע מוני ז"ל פגיעה קשה מאוד בראשו שהותירה אותו לשארית חייו נכה המלווה בהשפעות לוואי קשות. בכול אותן שנים לאחר הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים, נאבק מוני ללא לאות על שפיותו ועל חיים תקינים ככל שאפשר.

מוני ניצני ז"ל מת מקריסת מערכות בשבת, 6 באוקטובר, 39 שנים בדיוק לאחר שהוביל את גדוד 79 של השריון בגזרה המרכזית של סואץ, במאמץ נואש לבלום את הכוחות המצריים שצלחו לסיני. נערכה לו הלוויה צבאית בהר הרצל בירושלים בהשתתפות רבים מפקודיו בעבר, חברים ובני משפחה. השתתפו גם האלופים במילואים אמנון רשף שהיה מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, שגדודו של מוני ז"ל סופח אליו, ועמרם מצנע שהיה מגד 196 באותה מלחמה, שבהמשכה קלט את שרידי גדודו של מוני ז"ל.

"רצית הרבה ויכולת מעט. חלמת ולא יכולת להגשים. לא החמצת אף מהמורה, לחמת את מלחמת החיים בידיים כבולות. למרות זאת הגשמת חלום האיכרוּת במשק והקמת חממת גרברות מפוארת. זכית לִשְׁנוֹת אהבה אינסופית וסוערת עם זוהר עד שכָּלְתָה. הגנת על בנך מיכאל, לא השארת אותו פצוע בשטח עד שכָּלַה. אהבת את תלמה וזכית לאהבה גדושה ממנה עד שלא יכולת עוד." כך ספד לו בהלווייתו זאב פרל, פקודו בגדוד 79.

מוני ניצני גדל במושב השיתופי כפר חיטים שליד טבריה. הוריו היו חקלאים. לאחר שירות החובה ותקופת קצרה בקבע, השתחרר, נישא בגיל 22 לזֹהר בת קיבוץ אפיקים ועבר לקיבוץ זה. לאחר כשנה וחצי עבר הזוג לחוות מַקוּרָה שבלב הכרמל, ליד כרם מהר"ל. לאחר 5 שנים נקרא על-ידי צה"ל ומשרד הביטחון לצאת להדרכה בקונגו. שנתיים לאחר מכן חזר לארץ לקראת מלחמת ששת הימים ונשאר בצה"ל עד לאחר פציעתו הקשה מאוד במלחמת יום הכיפורים. לאחר מלחמת ששת הימים בער הסבה יסודית לשריון. עד לפני שנים אחדות עבד כחקלאי וכמומחה ארצי לגידול פרחי גרברה. למוני ולרעייתו זֹהר נולדו שני בנים ובת. הבן הקטן מיכאל, נולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם פגיעה מוחית קשה. הוא הוגדר נכה ב-100 אחוזים ונפטר לפני שנים אחדות. זֹהר, רעייתו של מוני, נפטרה ממחלה קשה ב-1999.

הבאנו מן ההספדים למוני ניצני ז"ל, בהלווייתו הצבאית שהתקיימה בהר הרצל בירושלים ביום 9 באוקטובר 2012.

 

הספדים לסא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל

§           מדברי אלוף (במיל') אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים שאליה צורף גדודו של מוני

מלחמה הינה אירוע מכונן שבו נחשף האדם במלואו, ללא כחל ושרק. הכרתי את מוני היכרות שטחית בטרם המלחמה, אולם ניתן היה להכירו היטב בשעות הלחימה. גדוד 79 בפיקודו של מוני, הוכפף לחטיבה 14 ביום הכיפורים אחר הצהרים. באותה יממה, מעת הגעת הגדוד לקו התעלה ועד לפציעתו הקשה של מוני, יצא לי להכירו היטב. מוני פקד על הכוח שעמד לרשותו, תוך גילוי מנהיגות, שליטה וקור רוח. דאגתו הייתה נתונה לחיי חייליו. הזדמן לי להאזין לפני זמן מה לתעבורה ברשת הקשר באותן שעות גורליות, שבהן עמדנו מעטים מול רבים, והתרשמתי עמוקות מאותן תכונות. זאב, רמי ועפר תיארו את מנהיגותו של מוני ולכן לא אחזור על דבריהם.

מוני נלחם מלחמה כפולה. הלחימה אחת בחולות סיני ומלחמה נוספת לאחר היפגעותו. פציעתו של מוני הייתה קשה מאד והוא נלחם על השתקמותו בצורה נפלאה. היה זה מאבק קשה, אך לא איש כמוהו יירתע.

מוני היה לוחם וחקלאי - מלח הארץ.

לא ניתן לדבר על מוני מבלי לציין את סבלותיו. היו לי שיחות ליליות ארוכות עם מוני בעת משברים קשים - שיחות שלא זה המקום לפרטן. סיפורו של מוני הינו סיפורו של איוב במהדורה ישראלית.

מוני, פקודיך וחבריך לנשק ניצבים עתה ליד קברך הרענן לחלוק לך כבוד אחרון ומביעים את הערכתם למנהיגותך ולאישיותך. יהי זכרך ברוך!

 

§           מדברי אל"ם (במיל') רמי מתן, שהיה מ"פ ז' בגדודו של מוני

הקרב נגמר, מוני ניצני הלך לעולמו.

מוני שסימל עבור כולם נחישות, גבורה, וניצחונות - לא עמד בקרב חייו האחרון ונפטר בבית החולים בבוקרו של 6 באוקטובר 2012, 39 שנה לאחר פציעתו הקשה במלחמת יום הכיפורים. מי שהיה עבור כולנו מג"ד 79, החל את דרכו בצנחנים והשתתף בקרב הקשה במיתלה במלחמת קדש. בקרב זה חילץ מוני פצועים תחת אש וזכה בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר.

לאחר מסלול ארוך בצנחנים הגיע מוני לשריון כשהוא מבוגר יחסית ועם ניסיון רב משל הסובבים אותו. פגשתי אותו לראשונה בקורס מ"פים בשנת 1972. אנו הצעירים בחבורה וחסרי הניסיון למדנו ממנו ומניסיונו הצבאי העשיר. בשנת 1972 קיבל את הפיקוד על גדוד השריון 79, לא לפני שעבר הסבה מקצועית ארוכה ויסודית המתאימה לאופיו והקפדתו על כל פרט ופרט.

מוני הכין את הגדוד למלחמה עם המצרים מבלי שהיה ידוע איך ומתי תפרוץ. כשבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים העריך מוני, על פי ניסיונו והבנתו הצבאית ולאחר שסייר בקו התעלה, שאכן ההכנות של המצרים מעידות על מלחמה, בניגוד להערכת  מפקדיו הבכירים ממנו.

מוני לא ויתר, הוא שוחח עם החיילים והסביר להם מה המצב והוציא את הגדוד אל מחוץ למחנה כדי שלא ייפגע מהתקפה אווירית מצרית. ואכן ביום הכיפורים, 6 אוקטובר 1973, הפציצו המצרים את מחנה הגדוד אך לא היו נפגעים בקרב אנשי הגדוד.

הגדוד בפיקודו של מוני שעט מרפידים לתעלה במגמה ברורה ובנחישות לתקוף ולמגר את האויב, אך  כידוע לנו האויב הפתיע וחיכה לגדוד בצמתים הראשיים סמוך לתעלה. התפתח קרב קשה שבו נפגעו לנו טנקים רבים ונפצעו מפקדים וחיילים רבים. מוני המג"ד שלט בלחימה ובכוחות כשהוא מפנה פצועים ומנסה לשַמֵּר את המסגרת גדודית על אף שנשאר עם מספר טנקים קטן מפלוגה.

בבוקרו של 7 באוקטובר נשאר מוני עם 9 טנקים בסמוך לתעלה, כשהוא מנהל קרב בלימה עיקש וקשה מאד מול גלי טנקים וחיילי חי"ר מצרים רבים שצלחו את התעלה ותקפו אותנו. באותו יום בצהרים, 1973 נפגע מוני מרסיס בראשו ופונה לאחור. על לחימתו בקרב הבלימה עוטר מוני באות המופת.

מכאן התחיל הקרב הקשה, הארוך והמתיש של מוני להמשך חיים נורמליים, כשהוא סובל מפגיעת ראש חמורה מאד. מוני הפך לחקלאי המגדל ומדריך בענף פרחי הגרברות ועשה חיל, אך הפציעה ליוותה אותו לכל אורך הדרך והזכירה לו שלא תם הקרב ויש להילחם כול הזמן. מוני לא ויתר לעצמו, וכפי שהיה בצבא לפני הפציעה הוא התאמץ ולחם בהתמדה ובנחישות, גם אם הלחימה הייתה כנגד כל הסיכויים.

לפני כ-5 שנים גייסנו את מוני חזרה לגדוד והוא היה מאושר לפגוש את החיילים, חבריו, ולקחת חלק בפעילות הגדוד. מוני השתתף בכנס הגדוד בשנת 2008 ויחד עם תלמה רעייתו השתתף איתנו במסע ארוך וקשה שעשינו לסיני, לסייר בנתיבי הקרבות ולספר את סיפור המלחמה. בסיור מוני עמד על תעוז נוזל, צפה מרחוק על הגבעה שבה עמד ובה נפגע מהרסיס האחד ששינה את חייו, הוא עמד והסביר כאילו הוא המג"ד וכאילו לא נפגע.

בשנים האחרונות התדרדר מצבו ואנו בגדוד ניסינו לעזור ולסייע ככול יכולתנו. ראינו את תלמה עומדת בגבורה נוכח ההתדרדרות של מוני, עד לשבת האחרונה שבה לא עמד לו כוחו ומוני החזיר את נשמתו לבורא.

מוני אתה אות ומופת ללוחם, קצין וחבר. יהי זכרך ברוך.

 

§           מדברי זאב פרל, שהיה מ"פ ו' בגדוד של מוני במלחמת יום הכיפורים

מוני מפקדי,

יחד עם רבים העומדים כאן סביב ארונך, זכיתי לשרת תחת פיקודך.

לאחר תקופת חיים סוערת החלטת לעבור הסבה לשריון לצורך המשך שירות והתקדמות בצה"ל. דמותך המורכבת סקרנה אותנו: מושבניק מן הגליל, לוחם נח"ל מוצנח, גיבור קרב המיתלה, מאמן הקצונה הבכירה בצבא קונגו (גם שם לחמת ועוטרת באות הגבורה הקונגולזי), מפקד בית הספר למ"כים 906, מדריך בכיר בבית הספר לקצינים ותפקידים נוספים.

כל זה לא הקל כהוא זה להיקלט במשפחת השריון. לבשת סרבל, הפשלת שרוולים וזחלת לנבכי הטנק בסדנה הגייסית, עברת קורסי מקצועות, קמ"ט וקק"ש כאחד החניכים. כמו כן עברת קורס מ"פים שריון. ידעת שבשריון אין מנהיגות ללא מקצועיות.

עשית את תפקידך ברצינות שאין שנייה לה. דרשת מפקודיך ביצוע מושלם ללא הנחות. תדריכיך אל תוך הלילה היו מבחן ליכולת הסבולת שלנו, המפקדים, ואף פעם לא קיצרת. שאפת שגדוד 79 יהיה הטוב בחטיבה. לקחת את התרעות המלחמה ברצינות. אתה הקשישא שבינינו ידעת מלחמות מהן. כבר ביום שני, 1 באוקטובר 1973 הורדת פקודת כוננות ראשונה. במקביל נמשכו ההכנות לירידה לשגרת קו של שלושה חודשים שאמורה הייתה להתבצע ביום ראשון 7 באוקטובר 1973. הקפדת ללא סוף על השלמת זיווד וציוד, תקינות הטנקים, הכלים והמכשירים. ביום רביעי 3 באוקטובר תוכנן יום חטיבתי, מעין חגיגת סיום העורף וכינוס כל לוחמי החטיבה.

כיוון שגברו הסימנים למלחמה וההתרעות לקראתה, החלטת שניסע מרפידים לביר תמדה, כאשר כל הטנקים והנגמ"שים פרוסים בשטח תחת רשתות הסוואה. ולא עזרו הדיבורים והבקשות - מוני עקשן כפרד. כאשר עברנו בנסיעה באוטובוסים ליד גדוד 195 ראינו פסטורלייה: הטנקים המכלאות כבימי שגרה. מוני רתח.

עברנו את יום הספורט על מסלולי שדה התעופה ביר תמדה בהצלחה רבה וגדוד 79 שלנו ניצח והגיע למקום הראשון. סוף סוף הייתה למוני נחת. למי שלא זוכר, מוני היה אתלט בנעוריו ואף היה אלוף צה"ל בריצה בסדיר.

קינחנו את היום במפגש של כל חיילי החטיבה ליהנות מהמחזמר "אל תקרא לי שחור". המח"ט דן שומרון דיבר על המצב המתוח, ובאותה נשימה הודיע שלמחרת ביום חמישי יהיו יציאות מצומצמות של מפקדים או סגני מפקדים. איזו סתירה לתחושת הכוננות שמוני יצר בגדוד. ואכן יעקב יעבץ הסמג"ד, אלי ששון סמ"פ ח' וחגי תור סמ"פ ו' יצאו בזריזות הביתה. בהגיע צהרי יום הכיפורים יצאנו לקרב בלעדיהם. הם שבו במהירות אור ליום ראשון. לצערנו שלשתם לא שרדו את המלחמה.

היציאה לקרב הייתה חפוזה. עוד לפני שהספיק מוני לחזור מקבוצת הפקודות בטסה עטו עלינו מטוסי האויב. תוך כדי תנועה עברנו לחטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף, ובעצם נותקנו מחטיבת האם 401. מוני לא זכה לנהל קרב כאשר כל כוחות הגדוד, שאותו בנה וטיפח, תחת פיקודו. כבר בבוקר פקד על פלוגת החרמ"ש לנוע לגזרה הצפונית תחת פיקוד חטיבה 275. לקראת חשיכה, הועבר רוב פלוגתי, פלוגה ו', תחת פיקוד גדוד 184, לצפון הגזרה המרכזית.

מוני ניהל קרב ארוך, מורכב ורווי נפגעים מול מאמץ הצליחה המצרי, הפעיל ארטילריה מטוסים, והכול מהשטח, כאשר הוא חשוף על טנק בלב האש. מוני הקדיש מאמצים ניכרים לחלץ נפגעים רבים בפלוגה ח', פלוגתו של עמוס וינטרוב  שנפגע בעצמו, עד הרגע הקשה שבו מוני חטף פגיעה בראשו וצנח.

מוני חי 39 שנים בזכות תושיית הצוות ומקריות הימצאותו של מסוק ששהה באזור ופינה אותו לאחור. אני זוכר את תקופת בית החולים. מוני היה הפצוע הקשה במחלקה הנוירולוגית בסורוקה. זוהר, אהבת נעוריו וכרסה בין שיניה עם מיכאל, עמדה לצידו יום ולילה, וכך גם כל בני משפחתך ובנות הגדוד - אביבה, אורית, כרמלה, מיכל, חיה ותפרח, שבאו ובכו, בכו ובאו שוב.

למרות מצבו של מוני, עם צאתו מבית החולים, הוא יצא למסע קשה מנשוא. למרות מצבו הרפואי הוא החליט לבקר את כול משפחות השכולות של הגדוד. הוא פקד על אורית ברושי להכין המסע ולא ויתר למרות מצבו.

מוני חברי,

אנו המשכנו בחיינו, הקמנו משפחות, פיתחנו קריירות, שרוטים לעד אך לא כמוך. סבלת 39 שנים פיזית ונפשית. רצית הרבה ויכולת מעט. חלמת ולא יכולת להגשים. לא החמצת אף מהמורה, לחמת את מלחמת החיים בידיים כבולות. למרות זאת הגשמת חלום האיכרות במשק והקמת חממת גרברות מפוארת. זכית לִשְׁנוֹת אהבה אינסופית וסוערת עם זוהר עד שכָּלְתָה. הגנת על בנך מיכאל, לא השארת אותו פצוע בשטח עד שכָּלַה. אהבת את תלמה וזכית לאהבה גדושה ממנה עד שלא יכולת עוד.

אנא סלח לנו עם לא היינו עימך לאורך כל מסע חייך.

אהבנו אותך ונאהב אותך לעד, אנו פקודיך, אנשי גדוד 79. יהי זכרך ברוך.

 

§           דברים שכתב מוני ניצני בשנת 1987, וקרא דני יפה בהלוויה

הדברים להלן נכתבו על ידי מוני ניצני בעצמו בשנת 1987, בכנס לציון 30 שנה לקורס קציני חי"ר שבו השתתף יחד עם דני יפה, מחזור אפריל 1957.

"נזכור"

עם רטט הציפייה לפגישה ועם המאמץ לדלות מנבכי זיכרון עמוקים:

תווי פנים, אירועים, מעשי קונדס, רגעים של רצינות בשיעורים, ומאמץ עליון באימונים.

עם המבטים החוקרים, פרפור הלב והטפיחות על השכם ברגעים האלה הנרגשים.

עם חיפוש טוהר המבט וצחות הפנים של ימי הנעורים,

ועם הניסיון לזכור את יפי התואר מאז בקלסתרינו החרושים;

- נעצור את מרוץ עמל יומנו בן שלושים השנים

ונזכור את חברינו בני הרשף אשר הגביהו עוף מאיתנו ואלינו משפילים הם הערב מבטים.

נישא אליהם עין דומעת והנה דמותם נשארת איתנו זכה, צעירה  על אף אלה הזמנים...

נזכור את אלה אשר פרצו לנו את הדרך ועל כתפיהם הגבהנו

והם היו לנו סולמנו עת העפלנו במעלות החיים.

נזכור את מתח הדמים שצבע את פרחי השני הפורחים,

נזכור את אותה טיפת אודם אשר נספגה ברקע הכנפיים

ובמצע המדרגות של אלה מבינינו: "הקצינים הבכירים"...

נזכור אותם מונחים בשדות הקטל ואיך בנפשותינו הותירו חללים חללים...

נזכור את אלה אשר פתאום קפא יומם במרוצת יצירתם בקצור השנים.

נזכור איך הם נשארו מאחור וכאילו מתנצלים...

נזכור את אהבתם הצעירה אשר תישאר לנו משענת עד קץ הימים.

 

§           מדברי שולה, אחותו של מוני

מוני,

היית כמעט בן 13 כשנולדה לך, לרמי ולנגה, אחות קטנה. כשבגרתי, אהבת לספר לי איך כל כך אהבתם לטייל עם האחות התינוקת ברחובות הכפר ולשחק איתי שעות כמו בובת שעשועים.

מרחק השנים בינינו לא הפריע לפתח ולחזק את הקשר העמוק והמיוחד שנרקם בינינו. הוא התחיל עם שעשועי ילדות. כשהייתי בת 5 כבר הלכת לצבא. הייתי הילדה הכי גאה בגן כי רק לי היה אח חייל. אבל כנראה שגם הצקתי לך לא מעט אז המצאת שעשוע. נהגת לקשור אותי לעץ והיית אומר לי "תשתחררי לבד!" והולך. ואני - הייתי צורחת בשמחה ובמחאה ונענית לאתגר ונאבקת עם אסוריי. ואתה - זכית לשעה של שקט. ועוד רעיון העלית כדי לשכנע אותי לעזוב אותך במנוחה. היית מניף אותי ביד אחת מעל צמחי סירפדים שצמחו על ידי הבית ואיימת שתשחרר אותי לתוכם. ואני, כילדת שדות למודת סירפדים, השתכנעתי מיד והבטחתי לעשות כל מה שרצית. טריק הסירפדים הצליח גם לשכנע אותי לצחצח את נעלי הצנחנים הענקיות שלך. חשבת אז שזה מין עונש אבל עכשיו אני יכולה לגלות לך - אהבתי כל רגע של צחצוח ולא הייתה ילדה מאושרת ממני בכפר.

כשגדלתי, הפכו שעשועי הילדות לדאגה אמיתית לשלומי, וכושר השכנוע שלך כיוון אותי להגיע להחלטות הנכונות.

אתה זוכר שכאשר הייתי בת 9 או 10 נזקקתי לטיפול של אורתודונט וסירבתי בעיקשות טיפוסית לקבל אותו. אני בטוחה שאימא ביקשה  את עזרתך בעניין. לקחת אותי לטבריה והלכנו יד ביד למרפאת השיניים. בפתח,  ירדת על ברכיך לפניי ובגובה עיניים בין אח גדול במדים ואחות קטנה וסרבנית, הראית לי שן עקומה בפיך. ומה שאמרת לי אז עדיין מהדהד באוזני. אמרת לי: "נכון שאת לא רוצה שיניים מכוערות כמו שלי?"

נדתי בראשי.

"אז בואי ניכנס" אמרת ונכנסנו למרפאה.

כעבור עשר שנים הייתי חיילת בתל נוף ושוב הוזעקת לעזרה. הייתי צריכה לעבור ניתוח דחוף ברגל והיה צורך לשחרר אותי  מהצבא שלושה חודשים לפני תום שירותי. סירבתי להשתחרר. למחרת, הופעת פתאום במשרד הטייסת במדי רב סרן, כולך מקרין סמכות ורציני. ניגשת ישר לעניין. ושוב המילים שלך מאז מהדהדות באוזני: "שולה, הצבא לא יתמוטט אם תשתחררי שלושה חודשים לפני הזמן. הבריאות שלך יותר חשובה!"

כעבור שבוע עברתי ניתוח ברגל ואני מאמינה שהניתוח הזה הציל את חיי.

כעבור שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואז התהפכו היוצרות והחלפנו תפקידים. הקשר החזק בינינו הלך והעמיק עם כול שלב בשיקומך. ועכשיו הגיע תורי לאחוז בידך ולהוביל אותך. אתה זוכר איך הלכנו יד ביד בין מדפי הספרים בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן? כבר לא זוכרת מה למדת, בטח משהו בהיסטוריה, אספתי את הספרים שהיו ברשימה, הושבתי אותך בפינה רחוקה בספרייה וקראתי לך את המאמרים שרצית.

גם כשנישאתי לטוני ועברתי לגור באנגליה, המרחק הגיאוגרפי לא מנע מאיתנו לשמור על קשר הדוק. להיפך. אולי הוא אפילו תרם להעמקתו. שנינו היינו זקוקים לו ויעידו על כך מאות שעות של שיחות טלפון בין-יבשתיות. דיברנו הרבה על ספרים שאנחנו קוראים ודאגת לטפח את אהבתי לספרי היסטוריה. לא הסתפקת בהמלצות חמות ותמיד חזרתי הביתה עמוסת ספרים שקנית לי. ויותר מזה, השאלת לי ספרים מהספרייה המדהימה שלך - קודש הקודשים של ביתך.

אבל שיחות הטלפון שלנו התמקדו יותר ויותר במה שהחיים זימנו לנו. אני מתנחמת בכך שעמידתי לצידך בזמנים קשים עזרו לך, ולו במעט, להתמודד איתם.

מוני, המילים שלי כאן מתגמדות לעומת סיפורי חבריך. אבל אלה הסיפורים הקטנים שלי ושלך, של אח גדול ואחות קטנה, של קשר נפלא שנמשך 63 שנים.

שלום, מוני. תמיד תהיה איתי.

 

§           מדברי סא"ל אוהד אורגל, נציג קצין השריון הראשי

היום צה"ל נפרד מגיבור ישראל, לוחם ומפקד נערץ, סא"ל במילואים שלמה (מוני) ניצני ז"ל. שירותו הצבאי של מוני שזור בקורות מלחמות ישראל, בקשים שבקרבות צה"ל, בקרבות מלחמת סיני במיתלה, במלחמת ששת הימים ברמת הגולן ובקרבות הבלימה בתעלה במלחמת יום הכפורים. על פעולותיו בשדות הקטל הוענקו לו עיטור הגבורה ועיטור המופת.

בהביטנו ברוח צה"ל - אותה "תעודת הזהות" של צה"ל כיום, שעליה מחנכים דורות של חיילים - משתקפת דמותו של מוני במלוא הדרה, כאילו נכתבה לפי מעשיו ועקרונותיו של מוני - דבקות במשימה לאור המטרה, דוגמה אישית, חיי אדם, שליחות ורעות.

גבורתו חושלה עוד מגיל צעיר בכפר חיטים והפציעה במלוא הדרה בפעולותיו האמיצות נוכח פני אויב במלחמת סיני. החובה והצורך הפנימיים לקחת אחריות בצוק העיתים, להציל פצועים ולהמשיך להילחם הם נר לרגלי לוחמי צה"ל עד עצם היום הזה.

תחושת השליחות ואהבת הארץ שליוותה את מוני כל חייו התממשה גם בשירותו הצבאי וגם ובעמל הכפיים שבעבודת האדמה.

מוני התנדב לקצונה והתקדם במעלה סולם הדרגות, בין היתר, בביצוע שליחות לאומית לקונגו בסיוע בהקמת צבאה. במלחמת ששת הימים לא נפקד מקומו של מוני משדה הקרב והוא התעקש והצליח להגיע ולהשתתף בקרבות יחד עם הכוחות הלוחמים ברמת הגולן.

אולם לא רק שליחות אפשר היה למצוא אצל מוני, אלא גם אחריות ומקצועיות עמוקה. מוני עשה הסבה לשריון ועבר את המסלול המלא והארוך ללא קיצורי דרך, וזאת על מנת ללמוד להיות המפקד הטוב ביותר שניתן ללוחמי השריון שחייהם הופקדו בידיו.

טרם מלחמת יום הכיפורים מונה מוני למפקד גדוד השריון 79. מוני העריך נכונה את הסיכויים לפרוץ המלחמה והכין היטב את גדודו לקרב. במהלך הקרבות הקשים בהם בלם הגדוד את המצרים ותקף את ראשי הגשר של האויב, נפצע מוני בראשו  כאשר היה "חשוף בצריח", בראש חייליו, תוך כדי מאמצי חילוץ הפצועים ולחימה באויב. גם פציעה קשה זו לא יכלה לו.

מוני התמודד עם פציעתו הקשה במלחמת החיים בעוז רוח כפי שלחם בשדה הקרב, והצליח להקים משק מצליח בישראל, תוך דאגה וטיפול מסורים בבנו הנכה ובמשפחתו.

על תחושות השליחות, הרעות שפעמו בו וצניעותו הרבה אפשר ללמוד מדבריו שנאמרו בהתייחסו לגבורתו בשדה הקרב:

"עשיתי את זה כי זה מה שהיה צריך לעשות באותם רגעים... לא הסתכנתי לבד, ועוד רבים הסתכנו יחד איתי, זו מלחמה. מבחינתי, זה משול לאימא ששומרת על הילדים שלה וכך ראיתי את החיילים שלי".

אנו מחזקים את ידי המשפחה בצערה, ומודים כי עַמֵּנוּ זכה בגיבור מעשה שכזה. צה"ל ימשיך לחנך דורות של מפקדים וחיילים על ברכי פרקי הגבורה והמופת של סא"ל שלמה מוני ניצני זכרו לברכה.

"לְךָ זְרוֹעַ, עִם-גְּבוּרָה; תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ". (תהילים פרק פט)

 

המלחמה הארוכה לאחר קרב הגבורה

(קטעים מכתבה שפרסמנו בביטאון "שריון", גיליון 18 , יוני 2003)

 

ליקט וכתב אל"ם (במיל') שאול נגר

 

פציעתו האנושה, לפי הגדרת הרופאים, במלחמת יום הכיפורים סחפה את חייו למחוזות שלא יכול היה לשער. מאז ועד היום ממש הוא מנהל מלחמה עיקשת ונחושה על שפיותו, על עקרונותיו המוסריים כשחייו האישיים דומים לחיי איוב שאין בהם רגע ללא פגע. זוהי מלחמה ללא חברים כמעט, שלא כמו בקרב.

 

§           מלחמה לכל החיים

פציעתו הקשה מאוד של מוני ניצני במלחמת יום הכיפורים הותירה אותו עם מגבלות פיזיות ומצולק נפשית. בראיון ארוך שנמשך כחמישים שעות, שקיים איתו רנן שור בשנת 1988 נגול סיפור מורכב. הבאנו קטעים ספורים בלבד המאירים את אישיותו ואופיו של מוני.

"פעם אחת נסענו זֹהר (רעייתו) ואני, בין תל- השומר לקיראון. נהגתי והיה לי קושי איום לקחת סיבובים. יכולתי בעצם רק לנסוע ישר, וכל סיבוב עלה לי במאמץ אדיר, בירידה מהכביש, ובהערה של זהר שהחזירה אותי למסלול. טור ארוך של מכוניות התחיל להזדנב אחורי וצפצופים וקללות וצעקות, לא הבנתי למה. לי נראה שאני נוסע במהירות רגילה, אבל בפועל נסעתי במהירות של 10 קמ"ש, ואנשים שעברו אותי הסתכלו עליי בעניים רוצחות וסימנו סימנים של 'חסר לו בורג'. בשבילי שהייתי 'מלך הטרקטורים' בכפר חיטים ונהג מצוין, זו הייתה פגיעה איומה כשהבנתי שאני לא מסוגל לנהוג.

בתקופה הראשונה בקיראון, מה שהכי הציק לי, הייתה הרגשה שאני מוקף בקשר של שתיקה... ציפיתי שיבואו לבקר אותי במאסות - מפקדים בעבר ובהווה, קצינים וחיילים שלחמו או היו תחתי במשך שנים, אבל הזרם היה דליל מאוד... כל מי שהגיע אלי התנפלתי עליו עם שאלות ושכחתי מיד חלק מהתשובות ושאלתי שוב. זה היה ניסיון אובססיבי לבנות את התמונה מתוך שברים של זיכרונות. לא עשיתי לעצמי הנחות, כפיתי על עצמי שוב ושוב לשחזר מה קרה בשישה ושבעה באוקטובר ולאט-לאט סידרתי לעצמי את היומיים שלפני 'המכה בראש'.

---

רציתי לחזור לשירות הצבאי, חשבתי שעוד יש לי מה לתרום. רפול, שהיה אז מפקד האוגדה בצפון, התקשר אלי והציע לי להיות קצין האג"ם שלו. לא חשבתי פעמיים. 'מתי?' שאלתי. 'מה מתי?' הוא אמר, 'מחר בבוקר'. למחרת בבוקר אני עומד עם הציוד בדלת ופתאום טלפון: קורדובה, קצין הרפואה הראשי: 'מה אני שומע', הוא אומר לי, 'שאתה יוצא לעבוד עם רפול?' וביקש ממני לעבור דרכו. בתל השומר סגרו אחרי את הדלת והוא התחיל לפמפם. שלוש שעות ישבתי אצלו. הוא ניסה להסביר לי מה קורה איתי, פעם ראשונה שמישהו ניסה להעמיד אותי על מצבי ובמקומי. הוא היה מאוד בוטה, אמר לי במפורש שנפצעתי פציעה אנושה... בסוף חתכתי אותו ואמרתי: 'שמעתי. אני יוצא לרפול'. הוא התעקש: 'על גופתי המתה אתה הולך לצפון'. הוא הרים טלפון לרפול והודיע לו בנוכחותי 'מוני ניצני נשאר בבית'. התקפלתי הביתה ואמרתי לזהר שהרופאים לא נותנים לי.

---

... היו ביני ובין זהר אינסוף דיבורים, ותכניות קמו ונפלו. תמיד ידענו שיום אחד, כשאשתחרר מהצבא, נחזור להתיישבות, נקנה משק ונהיה חקלאים. זה היה החלום הגדול שלנו, ולכן לא הייתה לנו בעיה של ריק קיומי או חיפוש משמעות בחיים. אחרי כול כך הרבה שנים של לחימה על אדמת הארץ, נראה היה לנו שההמשך הטבעי של הלחימה הוא ההתיישבות... בהתחלה דיברנו על התיישבות ברמת הגולן או בפִתחת רפיח, אבל באותו זמן הבעיה המרכזית שלנו לא הייתה איפה אלא כיצד מבחינה כלכלית אנחנו יכולים לממש את החלום.

---

קטע מעדות של זהר ניצני, אשתו (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):

נפלנו בין הכיסאות אבל אני לא ממורמרת. בשנתיים הראשונות לא היה עם מי לדבר ואף אחד לא דיבר איתנו. ידעתי על אובדן שדה הראייה השמאלי ועל זה שמוני לא יוכל לנהוג, ואמרו לי לשים לב שייקח את התרופות. אבל לא ידעתי על חוסר ההתמצאות במרחב, על האפילפסיה, על מצבי הרוח הקשים, על התוקפנות. כשאתה נמצא בתוך זה אתה לא תמיד נותן לעצמך דין וחשבון. אני גם טיפוס שהולכת כל הזמן קדימה ואופטימית. מוני, מתמיד, הולך לאט קדימה ומסתכל אחורה. בהתחלה ניסיתי להבין את ההתפרצויות. אולי הוא מתפרץ עלי? אולי אני אשמה? זו הייתה טראומה נוראית. לילדים ניסיתי להסביר דבר אחד: חזר לכם אבא אחר. הוא נפצע קשה בראש, אמרתי להם, הוא מאוד כועס, ולשנות אותו אי-אפשר אלא רק לקבל אותו. הם היו ילדים והיה להם מאוד קשה והיו להם הערות ורטינות כמו 'איזה אבא יש לנו' ו'איך שהוא דורש מאיתנו...'

---

קטע מעדות של ד"ר מקס שטרן, פסיכיאטר (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):

איתי הוא שם את המלחמה בפריזר, הוא היה עסוק בעבר הרחוק או בעתיד, בפיתוח המשק. הוא יכול היה לבחור כמו רבים, בדרך של נכות, דרך של 'מגיע לי', להישען על הסביבה והמוסדות כמו משרד הביטחון, אבל אישיות חזקה באמת לא תיכנע למסלול הזה, ובשבילו זו הייתה שפה זרה. הוא דרש פתרון של עצמאי, לא שכיר, ולא קיבל, לפעמים דחה בצורה ברורה את רוב המטופלים, לא רצה להיות כמותם ובסטטוס שלהם...

עבורי, אומר שטרן, המפגש עם מוני היה חזק מאוד. הוא אנטי-תיזה של היהודי שהכרתי בבלגיה ומהווה עבורי, מעין אידיאל של מה שרצוי שיהודי יהיה. מוני הוא אחד מהמקרים שעזרו לי להיות אופטימי במקצוע הקשה הזה ולהאמין באפשרויות ובכוחות של האדם. לעיתים הוא עורר בי תחושה שאם היו לי הכוחות שיש לו, יכולתי לעשות הרבה יותר, ושאנחנו - שיש לנו הכשירויות המלאות - אנחנו לא מנצלים אותן עד תום.