דברים לכנס גדוד 79, זיכרון יעקב 16/4/09

שעת בוקר על חוף ימה של תל אביב,

מתערבלת ברוח אביב קרירה ושובבה,

המניסה ענני גשם אפורים ,המתעקשים לכסות את תכול השמים.

הדי הקרב האחרון של חורף דל  המנסה לשמור על כבודו

לבין אביב משתולל המביא איתו אולי בשורה חדשה.

הגיגים ופיסות זיכרון מהמסע לסיני,

נשטפים מנתזי הגלים הנשברים אל החוף.

המסע הזה שלא עוזב ולא מרפה.

קשרים ישנים של דם שחוזקו והודקו

והרבה חברים חדשים שהצטרפו למעגל.

אני נמנית על בנות המין האחר, אלה שמורחקות

מאזורים של אבק שרפה ודם.

המסע אל המלחמה ההיא, אפשר לנו ולו במעט

לקחת על כתפינו מעט מהמשא הכבד.

שם , בחולות ההם , לא מצאנו את עלומינו שאבדו,

לא מצאנו את תום הנעורים,

 אך הבנו עד כמה אנחנו , המשפחה, בנות הזוג ידענו מעט.

כמה מעט פרורים חלקתם עימנו מאותה תופת

כמה עסוקים היינו בלבנות חיים, משפחה ופרנסה.

 כמעט שני שליש מחיינו לקח לנו כדי לאזור את האומץ לגעת שוב.

ולמרות החול שכיסה כמעט הכול ,

אפשר היה לחוש את ריחו של הבשר החרוך ,

לשמוע את הקולות—בליל של צעקות אדם ושאון של מכונה.

להרגיש את הלמות הלב, הד רחוק של אימה.

אבל בעיקר יכולנו להרגיש את הביחד. זה הנושא כתף אל כתף בעול.

לא עוד לבד בלילות ארוכים של אור.

נקווה שהרבה מראות והרבה זיכרונות השארנו קבורים אי שם בדיונות החול.

נישא לתמיד את זיכרון  אלה שנשארו שם  וביחד , עם שני דורות של צאצאים,

שלווה  והרבה אהבה נצעד אל עתיד טוב.

 רונית רטנר