לוחמי השריון נאבקים על חלקם בחווה הסינית
|
ניצב ברטי אוחיון יוצא למאבק על ההיסטוריה ומנסה להוכיח שהוא וחבריו לגדוד שריון 79 הם שהובילו את הקרב העקוב מדם במלחמת יום הכיפורים
בשבוע הבא יתקיים כנס של גדוד 79 בלטרון, שבו יציג ברטי אוחיון את ספרו, "נשארנו שם", המגולל את סיפורו של הגדוד בקרבות התעלה והפריצה לחווה הסינית. כעת, בעקבות העבודה על הספר ולקראת צאתו לאור, החליט אוחיון, בן 55, שפרש רק לפני שלושה חודשים מתפקידו כראש אגף מבצעים במשטרת ישראל, לחזור להילחם על הזיכרון הציבורי.
הוא גייס את חבריו, יפתח יעקב וירון פיק, בני 56, ורמי מתן, בן 57, ששימש מ"פ, לקרב נוסף כדי להשיג את מה שהם מגדירים צדק היסטורי.
"עבדתי על הספר זמן רב", אומר אוחיון. "גביתי עדויות, יש לי יומן אישי שנכתב בזמן המלחמה, קראתי תחקירים של החטיבה, תרשימים, מאמרים, תמלילי שיחות ברשת הקשר, תמונות ומפות, עד לקבלת תמונת מצב מדויקת של כל מהלך הקרבות, שמאשר חד משמעית שכוחות שיריון היו אלו ששחררו את החווה כ-30 שעות לפני שכוחות צנחנים הגיעו לאיזור".
כבר 35 שנה הם עומדים מהצד, קוראים ראיונות בתקשורת, רואים סרטים בטלוויזיה שחוזרים ומזכירים את מיתוס החווה הסינית, אך הם, והשיריון כולו, נפקדים. כל יום כיפור הם נזכרים בסיפורם האישי, אך רואים כיצד התהילה נמצאת דווקא בסיפורי מורשת הקרב של חטיבת הצנחנים.
"בתודעה הלאומית היום, החווה הסינית מתקשרת מיד עם הצנחנים", מסביר אוחיון את התסכול. "אנחנו, גדודים 184 ו-79, כבשנו את החווה הסינית עד ה-17 לחודש וזה כולל את חדר הפיקוד של המח"ט ואת נקודת איסוף הפצועים שהייתה בחווה. הפעולה שלנו החלה ב-15.10 בערב, והצנחנים הגיעו למקום רק ב-17.10 בלילה , 30 שעות אחרינו".
"אנחנו נלחמנו בחווה כשבמרכזה בית משאבות ובתים חד קומתיים", הוא מספר. "הצנחנים נלחמו בטרטור 40, נקודה במרחק של שישה קילומטרים מהחווה הסינית. אף צנחן לא הגיע לחווה".
יעקב מוסיף כי אין בכלל מקום להשוואה בין חלקם של הצנחנים בקרב לחלק שלהם. "קרב הגבורה שלהם היה בעצם חילוץ אחורה של הפצועים שלהם", הוא מתאר. "הם לא ניהלו שום קרב ולא השלימו משימה. הם נתקעו, וזה קורה, אבל בין להיתקע ועד ללספר סיפורי גבורה שלא היו ולא נבראו יש מרחק רב, והצנחנים עוברים אותו די מהר כנראה".
אוחיון , שבדק את הנושא לעומק לקראת כתיבת הספר, מפרט את המרחק הגיאוגרפי. "הצנחנים מציינים שהיו בציר 40, אך רק בזכותנו ציר עכביש וטרטור נפתחו. הם טענו שהציר היה סגור, וזו טענה מופרכת".
"כל הפצועים התפנו דרך צירים אלו", מסביר אוחיון את הבעייתיות בטענת הצנחנים. "הטנק שלי נפגע באיזור טרטור, ומי שנשאר מהצוות התפנה דרך עכביש. זה אולי נשמע קטנוני, אבל לנו חשוב לתקן עיוות היסטורי ארוך שנים".
ואכן, כותרת הספר, "נשארנו שם", לא יכולה להיות קרובה יותר למציאות. כל אחד מהר נוכחים פנה לדרכו, חי את חייו, אך דבר לא יוציא אותם משם, מאותו קרב. אוחיון, מתן ויעקב, שנפגשו בקורס מפקדי הטנקים ערב המלחמה, השתייכו לגדוד 196 ונהפכו בהמשך לשורדים היחידים מקרב החווה הסינית תחת גדוד 79".
"זה הסיפור של המלחמה", אומר יעקב. "שאריות גדודים ופלוגות התאחדו ליחידה אחת, וזמן קצר לאחר מכן השאריות שלהם הפכו יחידה חדשה, וכך ממשיכים. לקראת הכנס הקרוב רמי עשה ספירה, ומסתבר שבגדוד 79 עברו 14 פלוגות. אין לזה תקדים באף מלחמה של צה"ל, ואין שום יחידה שיש לה היסטוריה כה קשה".
הרגע שבו כל זה התחיל צרוב בזיכרונם לעד: "היינו בשלבי הסיום של הקורס, ובאחד הימים, כשהיינו בסדרת חינוך, מגיע המג"ד ובמשפט שאיש מאיתנו לא שכח עד היום אמר: 'הלילה בשש תיפתח המלחמה'", מספר אוחיון. "בהינו בו בהלם. ביום למחרת יריתי בפעם הראשונה על בן אדם, ולא על מטרת דמות. זה היה הבום, יש מלחמה".
הבום של יעקב הגיע עוד לפני כן, בלילה. "היינו חבר'ה צעירים, לא ידענו מה זו מלחמה", הוא מספר. "רק בלילה, כשהתחילו להיפגע טנקים, הבנו פתאום שהמצרים בצד שלנו. כל לילה שמענו טנקים נעים, ולא ידענו אם זה הם או אנחנו. אז הבנו שזה רציני".
גם פיק קיבל את הבשורה על פתיחת המלחמה בהפתעה. "דיברו איתנו על שש בערב, ומיד החלו בניסוי תותחים, שלב שבו עדיין לא היה ממש ברור מה קורה". את הלילה הוא כבר העביר בהישרדות. "היה ירי בלתי פוסק מול טנקים ונ"ט מצרי", הוא נזכר. "למחרת נשארתי עם שרידי הפלוגה, שני טנקים בלבד, כשמהר מאד גם הם נפגעו".
פיק התקשה לתפקד כלוחם חי"ר, וחיפש את דרכו בטנקים. "הרגשתי שככל שעובר הזמן אני מאבד שקט נפשי ויציבות נפשית אם אני לא נמצא בתוך טנק", הוא אומר. "אז חיפשתי טנק שאליו אוכל להצטרף". הוא הופנה לגדוד של עמרם מצנע, שציוות אותו לפלוגה של מתן, עימם העביר את הימים הקשים.
הארבעה נפגשו ביום הלחימה השני, לאחר שביום הראשון נהרג מפקדו של יעקב והוא הצתוות עם שרידי פלוגתו לפלוגה של מתן. "ביום השני, רק ההרכב של הפלוגה היה שונה מהיום הקודם", מספר מתן. "טנקים נפגעו, אחרים הגיעו, כולם התערבבו כל כך מהר, שלהכיר אנשים ממש לא היה זמן".
גדוד 196, שבו הייתה פלוגתו של מתן, קלט לתוכו את כל שיירי גדוד 79, לאחר שמתוך 65 הטנקים שלו נותרו 14 בלבד. המח"ט, אמנון רשף, פנה למג"ד מצנע וביקש להעניק לגדוד את השם גדוד 79, גדוד בעל היסטוריה וותק וזה אישר את שינוי השם.
"השינוי הזה, שלא נעשה בצורה מסודרת בשלישות, גרם לאחר המלחמה לכמות עצומה של נעדרים", מספר יעקב. "לא ידעו איפה אנשים רשומים, ועד היום יש בלגאן גדול ברשימות. השנה עשינו סדר, והמספר עומד על 118 חללים".
גם תיאורי הקרבות מעידים על אנדרלמוסיה, שבה כל טנק פועל למען עצמו, ולמרות ההערכה ליכולותיהם של המג"ד והאלוף, החשש היה רב. "בגדול הבנו ששרון ומצנע בשלב זה לא יודעים הרבה על מה שקורה", מסביר מתן. "גם המידע שקיבלנו, כי המצרים צלחו את התעלה, היה לא מדויק. הניהול היה טוב אבל בעייתי, בגלל היעדר מודיעין. בטחתי במי שמעליי, אבל ידעתי שלא יודעים כלום".
בבוקר של ה-15 באוקטובר קיבל הגדוד משימה שבשעתו נשמעה מופרכת: לכבוש שטחים בחווה הסינית עד ציר אושה הצפוני לה, ולהשתלט על גשר מצרי כדי לחצות את התעלה. "זה נראה לכולם מטורף והזוי, וכנראה שכך זה באמת היה", מעיד מתן.
"אני כמ"פ התעסקתי בהכנות ובחינת תצלומי אוויר, ונוצר מצב של לחץ כי הבנו שהשטח עמוס אויב". הלחץ התפשט במהרה לחיילים, כשלמקום הגיעו ניידת טלפונים ומקלחות. "ביקשו מכולם להתקשר הביתה ולספר שהכל בסדר, ודחקו בנו לשלוח גלויות", הוא נזכר. "האווירה הפכה מתוחה. הרגשתי שיש להפגין ביטחון עצמי מול החיילים, אבל אני פחדתי בערך כמוהם אם לא יותר".
תמונה אחת מאותו רגע, לא נתנה לו מנוח במשך שנים. "בזמן ההכנה בא אליי חייל ואמר 'אני רוצה שתחזיר אותי חי מהקרב הזה', ואני כולה שנתיים מבוגר ממנו. בשבילו אני סגן של אלוהים אבל באותו רגע אני והוא זהים. לא התכוננתי לאמירה כזו, ולכן חיבקתי אותו ואמרתי 'נלחמנו עד עכשיו והצלחנו, אנחנו חזקים', כשאני בעצמי לא מאמין לזה. הוא לא חזר מהקרב".
"התחושה היתה חד משמעית של 'אני משם לא חוזר חי', והיתה השלמה שהולכים לקראת המוות", מעיד פיק. "זו היתה משימה בלתי אפשרית, ולכן אתה פועל על אוטומט. לא מפעילים מחשבה או שיקול דעת, כי יודעים שאין סיכוי לצאת משם".
יעקב מספר שבמצב כזה, הראש מתחיל לעשות חשבונות. "דבר ראשון אתה חושב שעדיף להיפצע מאשר להיהרג", הוא מסביר. "אתה אומר לעצמך, 'יאללה שייפגע הטנק, ניפצע ויפנו אותנו ונגמור עניין'".
"אחר כך אתה עושה חשבון אם הפציעה מספיק חריפה כדי להתפנות או לא", האחרים מהנהנים, ואוחיון מוסיף: "זה מגיע למצבים שאתה מקנא בפצועים שהתפנו, הם סיימו עם המלחמה הזאת".
לאחר שהקרב החל, התברר כי הכאוס חוגג. "טנק אחד איבד דרכו, והגיע לתעלה", מספר מתן. "הם הכירו אותי מקורס מט"קים וקראו לי, אבל לא הצלחנו לזהותם. והם אומרים 'אנחנו פצועים. ואם לא תחלצו אותנו נמות'. הדו שיח נמשך עד ששמעתי את קולם דועך ונעלם. זו הנקודה האישית הכואבת שלי".
יעקב אומר כי חלקים גדולים מהקרב הובאו לידיעתו רק לפני כמה שנים, על ידי אוחיון, כי זיכרונו סירב במשך שנים ארוכות להתמודד עם אשר אירע. "הרבה קרה עם הזיכרון שלי כי חייתי שנים עם סיפורי הזיכרון שקשורים לטראומות וסירבתי לשמוע מעבר למה שידעתי", הוא אומר. "הייתי בטוח, למשל, שבמהלך הקרב חילצתי חמישה אנשים מהנגמ"ש ועוד ארבעה מהטנק, אבל בשבוע שעבר עדכן אותי ברטי שחילצנו 11 איש".
בשלב מסוים החליט יעקב לעצור את הטנק כדי לעזור בחילוץ מתוך הטנק של פיק, אך נתקע בטנק ונפצע. עד היום הוא משוכנע כי לאחר שנפצע התגלגל החוצה מהטנק וכך ספג גם שברים, אך אוחיון, לאחר תחקיר מעמיק, עדכן את זיכרונו.
"מסתבר שנפלתי לתוך הטנק, והצוות העיף אותי החוצה כדי להימלט", הוא מספר. "אני התגלגלתי ונשארתי על הטנק שהחל לבעור, והצוות גלגל אותי לשוחה ליד הטנק. בשלב הזה לא ידעתי מי נפגע ומי לא, הייתי פצוע ונשארתי אחרון בשטח. עד 2003 לא ידעתי אם מישהו מהצוות נפגע, לא העזתי לשאול, אבל באותה שנה כולם הגיעו לכנס אז הבנתי שהם ניצלו".
מתן , שראה את המתרחש, החליט לצאת לפעולת החילוץ, בעוד יעקב שוכב בשוחה. "הגיע אליי חובש מאחד הנגמ"שים, והנחתי שזה פרדי, החובש שעליו כולם דיברו", הוא מספר. "ביקשתי ממנו שירוץ לעבר טנק ישראלי שראיתי מרחוק, והסברתי לו שאם הוא לא מזעיק עזרה שנינו מתים".
מתן ממשיך ומספר ש"הוא פחד ולא רצה לזוז, בסוף שכנעתי אותו, הוא הלך ולא שב". כשהגיעו המחלצים, הוא רק צעק לעברם: "כוס אוחתוק, איפה פרדי החובש?"
כאן נכנס לתמונה אוחיון. "בתחקיר שעשיתי, כל הזמן חזר השם 'פרדי החובש', ולא היה לנו מושג מי זה הפרדי הזה", הוא מספר. "לפני כשלושה חודשים רמי הגיע עם רשימות חדשות שנרשמו במהלך הקרב, וראינו ששם החובש אהוד מל".
"איתרתי את האיש והופתעתי לגלות שהוא לא מכיר את הגדוד", סיפר. "פתאום הוא התחיל לספר על קצין שאיתו היה בשוחה, ששלח אותו לטנק רחוק. הוא המשיך וסיפר שבדרך ראה חייל ישראלי פצוע, עם רגל חתוכה, ואמר כי היה חייב לעצור לטפל בו. פתאום ראה אותו שולח יד לאקדח שהיה עליו, אז הבין שמדובר בחייל מצרי וברח תוך שספג פגיעה קלה. וזה סופו של פרדי החובש".
אחרי שהבינו כי יעקב נשאר בשטח, יצאו מתן ואוחיון לחלצו. "היינו בשטח מצרי וכל מה שרואים זה הרוגים, פצועים וטנקים בוערים", נזכר אוחיון. "הכל מסביב היה חושך, חוץ מטנקים בוערים, וכדורים שנורו לכל עבר".
"היה לפניי שטח בנוי, שוחות שבהן שוכבים ישראלים ומצרים, רובם הרוגים. בשלב זה היה צריך למצוא את יפתח, אז הלכתי שפוף משוחה לשוחה ושאלתי בלחש 'אתה יהודי?', עד שראיתי אדם עם פנים שחורות ויד מרוסקת שעונה לי 'כן, אני יהודי, קשה להיות יהודי'. זה היה יפתח".
לאור הסיפורים הללו, מוחים ארבעת השיריונרים על מחיקתם מהזיכרון הקיבוצי. "אנחנו התכתשנו עם הקרבות ועם החילוצים בלילה, כששיא הקרב היה ב- 06:00 בבוקר, כשטנק ראשון של צה"ל צלח את התעלה", מעיד מתן. "כל הפתיחה שלנו, כל ימי הלחימה נועדו לשרת את המטרה הזו, שאותה אנחנו השגנו ולא אף אחד אחר".
הוא מזכיר כי על פי משנתו של משה דיין, מי שעיצב את דמותו של צה"ל בשנות ה-50, אם אתה נכנס לקרב ויש לך יותר מ-50% פצועים, אתה רשאי להפסיק את הקרב ולטפל בהם.
"אנחנו חילצנו את כולם, ואיש לא חשב להפסיק את הקרב", הוא אומר. "אני לא משווה זאת לפעילויות ולחילוצים של הצנחנים באותו לילה, אלא מציג שתי נקודות. ודי לחכימא ברמיזה".
גם בגדוד הבינו באיחור שיש לפעול לתיקון העיוות ההיסטורי. "אני אישית טענתי ששר ההיסטוריה מספיק צודק וחכם ויעשה את העבודה", אומר מתן. "מסתבר שהוא לא צודק, לא חכם, וגם שכחן גדול. לכן התחלתי לפני 10 שנים להרצות ולהסביר על מהלך הקרבות".
"אם בעבר כולם היו אומרים צנחנים, היום חצי מהם אומרים את האמת, כתוצאה מהחבר'ה האלה שעובדים קשה על הטמעת האירועים כפי שהיו", טוען מתן. "התעמתתי עם איציק מרדכי באחד הדיונים, אבל הוא סירב להתעמת עם האמת ההיסטורית".
"נראה שהיו הרבה פוליטיקות אחרי הקרב", אומר יעקב. "היו שטענו שהכל הלך לצנחנים מפני שמפקד האוגדה דאז, אריאל שרון, הגיע משם. פוליטיקה או לא, מי שעצר את הכוחות המצריים מלתקוף את הגשר שהיה בשימוש הכוחות הישראליים זה אנחנו, ולא אף אחד אחר".
מקור הכתבה